לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי אחרי אכל ואחרי שתה, / ומלך האי ואורחו וכל־עדתו / יושבים יחד שבת נחת במסבם, / משיחים נעימות ומטיבים לבם / כמשפט המלכים אחרי־הסעדה וכדרכם: / גומעים תמד צונן על־צפיחיות בכרכם, / מפצחים בטנים ולועסים גרוגרות וצמוקים, / ועוד כאלה זני מרקחים ותפנוקים, / ובפיהם תקועים קני־מקטרות ארכים, / ועתר ענן־הקטרת עולה ומתמר, / מסתלסל בהדר לקול מנגן ומזמר – / וישאל המלך את־אורחו בחן ובידידת:
"הערבו לך מטעמי המלך, בן־חמדות?"
ויען בן־המלך בהשתחויות ובקדות:
"ירום כבוד־המלך עד־שמים לרום! / כלום חסר שלחן המלך מאום? / כלו נעים וערב אין בו פחתת ומום, / ואולם לפי עניות דעתי המ… המ…"
"מה אמרת?" – שאל המלך ויהי כמקיץ פתאם מנום.
ויען בן־המלך, ופניו השתנו ככרום:
"אני? – לא־אמרתי כלום! / וכי מי־אני כי־אדבר ואנאם נאם? / לא־אמרתי כי־אם לו־הואיל הטבח שום / בתוך הצלי הנפלא מעט שום, / כי עתה נדף ריחו מלא כל־היקום…"
ויתמה המלך: "איך אמרת? שום?"
וגם השרים שמעו ולא הבינו מאום, / כי מעולם לא־ראו שומים ולא ידעו טעמם, / לא שם לשום ולא זכר לו בארצם ובעמם. / וירא בן־המלך, כי לשוא ישחית דבריו / באזני המלך ובאזני שריו, / וירץ את־עבדיו אל־המזוה, / ויביאו מלא־תרמיל מן־הבשם הנאוה, / ראשי שומים נאים ומבחרים, / וישפכום כרי אחד לפני המלך והשרים.