לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
עוד הזקנים אובדי עצות ועשתונות, / וזקן החרטמים התעורר כמקיץ משנות, / ויאמר: רבותי, מה ההתעשתות ומה השטות? / ומה העשתונות ומה העשתות? / הדבר פשוט בתכלית הפשטות! / הנה אתנו פה באי דבר־סגלה, / אין־כמהו ליקר בתבל כלה, – / הבה, נשיבנו מנחה חלף השום וננצל! / הטרם תדעו מה־הוא? –
הלא הוא הבצל!
הדבר יצא מפי החרטם – והזקנים כף מוחאים: / שפתים ישק משיב דברים נכחים!
יא
ויהי ביום השלישי ויהמו הפעמונים, / וכל־אנשי־האי המונים המונים, / מתומך המטאטא ועד־תומך הפלך, / נדחפו החוצה בדבר שר חצי־הפלך, / לעשות כבוד ויקר לבן־המלך / ולשלחו מן־האי, עקב כל־הגדולות, / ברעם תפים ובסערת מחולות. / ותעבר העברה, וכל־הקריה הומה: / העם מזה ומזה נערם כחומה, / ובן־המלך – לפניו תשתחוה כל־קומה – / רוכב בתוך על־אתונו הצחורה רומה, / ומסביב לו שבעים פחות וסגנים / רוכבים על־שבעים רכשים ואחשתרנים, / ובראש התהלוכה בכרה נאוה וקלה / צועדת מעדנות מקשטת ככלה, / מובלת לאיטה, נהוגה באפסר / ביד־אחשדרפן או ביד־טפסר, / נושאת בהדר משאת הסגלה, מנחת המלך לחתן־הכבוד והגדלה: / אמתחת משי יקרה בהדרה כלולה, / רקומה זהב ומלאה בצלים כלה, / מדה כנגד מדה, איפה שלמה ושקולה; / ומגלת־קלף, היא אגרת התעודה, / חתומה בטבעת המלך ובאותיות זהב רפודה, / אל־האמתחת בפתיל תכלת צמודה, / ועליה בכתב אמן מזין ומתיג רשום: / אות־כבוד ויקר לאלוף שום!