לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ד
ויהי אחרי אכלם ואחרי שתה, / ומלך האי וכל־עדתו / יושבים את־אורחם הנעלה במסבם, / מתעטשים מריח קטרת ומטיבים לבם, / ועיני כלם חצין עצומות / מנעימות שבע ומשבע נעימות, / ויתעטש המלך וישאל את־אורחו כנימוס:
"הגידה־לי, אורחי ובן אחי! / הן חכם אתה מאיתן האזרחי / וחכך יטעם כל־טעם, – / הערבה לך ארוחתי הפעם?"
ויזורר בן־המלך גם הוא ויען / במתק שפתים ובענות נעם:
"אדוני, אבי ומלכי! / מי־אנכי הדל כי– / תשים במשיבי טעם חלקי. / חי־נפשי אם־ידעתי בכל־מדינה ופלך / מטעמים כמטעמי אדוני המלך. / כלם ממתקים ומעדנים כלם, / אין־בם כל־סלף; אפס… ואולם…"
גמגם בן־המלך ויהי כחמור העולה בסלם. / אין זאת כי־אם־ירא או בוש. / והמלך חכה לסוף פסוק עד־בוש, / וירא כי־אין סוף – וינד ראש, / ויאמר במרירות. ופניו לענה וראש:
"ואולם? ואולם?"
ובן־המלך התגבר / ויכל לדבר:
"ואולם באכלי את־הצלי, / רגע אחד נדמה־לי, / כאלו הוא חסר תבל מן־התבלים, / ואשאל את־טבחי ויאמר: בצ… בצ… בצלים!"
ולא הבינו המלך ופרתמיו מה־שחו, / כי לא־גדל האי את־הבצל ולא־הצמיחו, / ואיש מהם לא־ידע מה־מראהו ומה־טעמו וריחו, / ויאמרו אך התעטש בן־המלך – ויתעטשו גם־המה / עטישה שיש־בה מן־הא־השאלה והא־התמה:
"הבצ… הבצ… הבצלים?!"