לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ולא ידע בן־המלך מה הפליאה והתמיהה, / ויתעטש בדגש חזק ובהא הידיעה, / פעם ושתים ושלישיה:
"הבצ… הבצ… הבצלים!!!"
ויתמהו הפרתמים איש אל־רעהו, / והמלך שב וישאלהו:
"הזוררת אם־דברת? / ומה הבצלים האלה אשר אמרת?"
אך הגה את־השם באותיותיו – וחטמו נעוה, / וכל־חטמי הפרתמים התאוו תאוה, / ויתעטשו ויזוררו שלש רגלים, / מריח הקטרת והבשמים ומה-
בצ… בצ… בצלים!!!
ויזורר בן־המלך גם־הוא ויאמר:
"ישגה מלכי כארז ויפרח כתמר! / הלא אתה קפת המדע ואסם הבינה, / ואיך לא־תדע את־הבצל ירק הגנה, / והוא פרי מפרי האדמה, / ידעהו כל־עבד וכל־אמה, / פרי עז ומר ואכזרי, מבני חריף למשפחת מררי, / עודנו באבו ילבש מכנסים, / עומד על־ראשו ורגליו לשמים, / כמתהדר: 'ראו, כמה גדולים מעשי / וכמה ירקים מכנסי! ' / ובגמלו יצא בתכריך זהבו, / והנחש מקנן בלבבו, ובשרו פצלות פצלות לבנות / כמעשי הכתנות בתוך הכתנות, / מהן לבנות כלן ומהן לבנות ותכלת, / וטעמו כטעם החלבנה והשחלת, / כל־אוכלו חי יצעק: הושענא! / מר־לי מר, הרוני לענה! – / והמפשיטו והמפלחו דמע תדמע עינו; / על־כן לא־יאכלוהו השועים בעינו, / כי־מאכל דמעה לאביוניהם יתנוהו, / הם בפתם על־מרוריו יאכלוהו.