לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
(לחג החנכה)
ויהי חרף על פני האדמה והקר חזק מאד מאד; וארבות השמים נפתחו והשלג ירד ולא חדל, והלילה הנה בא, והוא ליל השמיני מלילות חנכה.
ובהיות הקר החזק הזה בחשכת הלילה, ונערה קטנה ועניה התהלכה ברחוב העיר, והיא חשופת ראש ויחפת רגלים. אכן היו גם לה נעלים בצאתה בבקר מביתה, ואולם מה הועילו לה אלה? כי גדולות היו הנעלים ההן מאד, ואותן הנחילה לה אמה במותה, ותהיינה גדולות מכפי מדת רגליה, ולכן אבדו נפלו מעל פני כפות רגליה בהיותה נחפזה לעבור את הרחוב בין שתי מרכבות מרקדות אשר עברו על פניה בשצף חפזון נמרץ; אז בקשה את הנעל האחת ולא מצאתה, כי אבדה ואיננה, ואת הנעל השנית לקח אחד מן הנערים העוברים בחוץ, באמרו אשר הנעל הזאת תהיה לו לערש להשכיב בה את הילדים אשר יחן אלהים אותו בבא עתו.
והנערה הקטנה הלכה ברגליה היחפות והענגות, ורגליה הפכו ותהיינה לארגמן ולתכלת מרב קר ומחזק קרה. ובלכתה והיא נושאת במטפחתה הבלה צרורות עצי גפרית למכור, ואת הצרור האחד היא נושאת בידה; ואולם מאז הבקר ועד עתה, יום תמים הוא, ואיש לא קנה עוד מידה דבר וגם מתנת נדבת כסף טרם נתנה לה.