לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי היום וישכב שלמה תחת תאנה בגנו, לנום את-תנומת הצהרים, ושני שומרי ראשו עומדים עליו דומם מראשותיו ומנפנפים במניפות,להשיב מעליו את-הזבובים. ויהי אך נאחזו שמורות עיני המלך ותעבר דבורה קטנה משוטטת, והיא לא השגיחה במניפות, ותרד ותשב על אף המלך ותעקצהו. וייקץ שלמה ויתר ממקומו. וידע את-אשר נעשה לו, ויחר אפו. כי חד הכאב מאד –– כפי המאכלת! וגם אפו בצק ויאדם כרמון. ויבקש שלמה את-בת המרי ליסרה כזדונה; ויחפש וימשש – ואיננה, כי עד כה ועד כה והפוחזת נמלטה על נפשה ותעלם.
ואף המלך עודנו תופח וצבה מרגע לרגע, ויפרץ לרב, עד היותו כקשוא. ויזעף לב המלך בקרבו וכל-פניו הפכו חמץ.
אז יצוה המלך בחמתו להבהיל אליו את-כל-הדבורים ואת-כל-הצרעים ואת-כל-הגזים ואת-כל-היתושים ואת-כל-היבחושים ואת-כל-הבקות הדקות והדקות מן הדקות אשר בגנו ואשר בכל-סביבותיו,הקרובים והרחוקים.
ויחרדו מקניהם ומכורותיהם כל-הדבורים וכל-הצרעים וכל-היתושים וכל-יתר בני הזמזומים למיניהם, וינהרו מאשר הם שם מקרוב ומרחוק, וירדו אל המלך מחנות מחנות, המונים המונים, ככוכבי השמים לרב, מלכה מלכה ונחילה, מחנה מחנה ונגידו, וכלם בהולים, וכלם הומים, וכלם מזמזמים, וכלם שוקקים, משתאים לדעת: מה הדבר? מה-ז-זה ועל מה-ז-זה?
והמלך בחרות אפו רקע ברגל ויקרא:
"הס!"
ודממת אלהים נפלה פתאם בכל-המחנות. אין נודד כנף ומזמזם. אז הכירו וידעו כלם כי אכן גדול ועצום האף, עצום ורב עד מאד.