לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ואף המלך פשה בינתים הוסף ופשה ויהי כנאד ממלא עד שפתו חדודי זכוכית ומחטים דקים ולוהטים הבוקעים לצאת. ויצעק המלך בכאבו ובחמת אפו הבוער:
"מי בכם בן הבליעל או בת נעות המרדות אשר מלאו לבו, או מלאה לבה, לעשות למלך כה!"
ובאמור המלך "כה!" ויגע בהן ידו אל הנאד, כמראה באצבע: ראו, מה עוללתם למלך!
רגע החרישו הדבורים, כי נדהמו מאד מפחד המלך וגערתו; ואולם ברגע השני התאוששו מעט, ותעבר המיה חרישית ממחנה אל מחנה, המית מבוכה ותמהון לבב; הוי, הוי, מי ומי עשה את התועבה? מי הוא ז-ז-זה ואי-ז-ז-זה הוא?
ועד הם מזמזמים חרש ודבורה קטנה התנשאה מקרב המחנה, ותישר ותעף עד לפני המלך ותעמד ותאמר:
"הנני בידך, אדוני המלך! אנכי החוטאת!"
"את?! –– נהם שלמה ככפיר ואפו כלפיד יבער – על אף המלך? ולא יגרת מפני האף?"
"אל באף, אדוני המלך! חלילה לבת אמתך מפגע בזדון באף משיח יי, כי רק מאולת ומבלי דעת. ואני דבורה קטנה ורכה, ימי מספר, וסכלה, סכלה אני מאד. לא למדתי עוד דעת להבחין בין אף לפרח ובין אף לאף. ואף כי אף אדוני המלך, אשר ריח לו כשושן ומראה לו כתפוח. התחשב לדבורה בת לא בינות לחטאת, אם בשוטה אחרי עיניה חמדה רגע אחד בלבה אף נהדר ומפאר כזה, ותעט אליו למץ ממנו קרט צוף?"