לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
בחמץ פני המלך נגלו כה וכה שנים שלשה צחצוחי דבש וחצי רגע נדמה כי באחד מן הקמטים הדקים אשר מסביב לזויות שפתיו כאלו חתרה לעלות גם בת-בת-שחוק כל-שהיא. אין זאת כי אם ישרה בת-הדבורה החרוצה בעיני המלך. ואולם המלך זכר כרגע את-עזוז אפו וירעם פניו ויאמר:
"ומה בפיך עוד, הפוחזת? רואה אני כי שפתך אתך. אין זאת כי אם לקחת את-לשונך מזקנתך אשת לפידות, מנוחתה כבוד."
והדבורה הוסיפה אמץ ותדבר:
"ולו יהי כי חטאתי, האין תפארת מלכים נשא פשע? תקטן ותצער נא אפוא היום הזה בעיני המלך גם חטאת בת אמתך הדלה כקטן שכלה וכצער ימיה והארכת לה את-אפך אך הפעם. ומי יודע אם לא יבא יום ומצא אדוני המלך חפץ ומועיל גם בקטנת ארץ כמוני והשיבותי גמול לאדוני המלך."
הדברים האלה הצהילו כה את-לב המלך עד כי סרה כמעט מעליו כל-רוחו הרעה, ובתתו קולו בשחוק ענה ויאמר:
"אי עזת מצח? הבך ימצא המלך חפץ ומועיל? אם את תגמלי לו? נוסי כרגע, ואם אין…"
עוד הדבר בפי המלך והדבורה הקטנה פרשה כנפים ואיננה.
ואולם המלך כאשר החל לצחוק, צחוק צחק עד אין כח, ויתנודד כלולב ביד מנענעו מרב צחוק, ובתתו ידיו על חלציו קרא:
"הוי, הוי, סמכוני באשישות! רפדוני בתפוחים! השמעתם? היא תשיב גמול למלך!…"