לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי הלילה, ורוח סערה גדולה ונוראה עברה על פני הארץ, ויהי קולות וברקים בשמים ומטר סוחף נתך ארצה, ותחרד כל נפש. אז נשמע פתאם קול מתדפק על שער העיר, ויקם המלך הזקן וילך לפתוח. ויהי כאשר נפתחו הדלתות, והנה בת-מלך עומדת לפני השער לבוא העירה. ובת-המלך נוראה למראה מרב מטר ומרוח סועה. גם שערותיה נזלו מים וגם שמלותיה נזלו מים, ויבאו המים וימלאו את נעליה אשר ברגליה ואחרי כן שטפו משם החוצה, והיא אומרת אשר בת-מלך היא באמת.
"רק מעט עוד וידענו אם אמת בפיה!" אמרה המלכה הזקנה בלבה, ואולם בשפתיה לא דברה דבר, ותקם ותבוא אל חדר-המטות, ותקח את כל הכרים ואת כל הכסתות מתוך אחת המטות, ותשם עדשה על פני קרקע המטה, ואחרי כן לקחה עשרים מרבדים ותשימן על העדשה, ואחרי כן לקחה עשרים מצעות רכים המלאים נוצות ותשימן על המרבדים.
הנה זאת תורת המטה אשר עליה תשכב בת-המלך הלילה.
ויהי בבקר וישאלו את פיה אם ערבה לה שנתה.
"הוי מה עניתי בלילה!" ענתה בת המלך – "וכמעט אשר לא ראיתי שנה בעיני כל הלילה! אלהים הוא היודע מה זה היה במטתי, ואני הנה שכבתי על דבר קשה מאד, עד אין בי מתם מכף רגל ועד ראש! הוי מה נורא הדבר!"