לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
כי גיסתו של הגנראל מכה את שפחתה על לחייה ופיה מפיק חרפות בשעת שחקה בקארטים ממש ככובסת זו, כי הכוהנת אינה נוהגת שתהא משלמת את שהיא מפסידה בקארטים, כי החצרני פליוגין גנב מאת החצרני סיוברזוב את כלבו – כל זה כשר וישר הוא, כנראה, ואיש לא יידע מזה ואיש לא ידבר בזה; אבל כי זה לא כבר השיבו למאקאר סיפור לא חשוב מאת מערכת "פלכנו " – יודעים כל תושבי המחוז וגריו ובזה משוחחים כל היום ולזה מלגלגים ועל זה מתקצפים וממטירים אש וגופרית ובשל זה יש אשר קוראים למאקאר דניסיץ – מאקארקה ".
אם יכתוב איש איזה דבר שלא כהלכה אז לא שיחפצו לבאר לעצמם ולאחרים משום-מה נכתב אותו דבר שלא כהלכה, אלא אומרים סתם:
– שוב טפל יליד-כלב זה דברי-הבאי…
ולמאקאר דניסיץ אבד, אבד, האביב. שוב אי-אפשר לו שיתענג בהדרו. מחשבה אחת מנקרת את מוחו ומוצצת את לבו – אל לבו לא יבינו; אל לבו אי אפשר שיבינו. בטוח הוא משום-מה, שאילמלי הבינו לו כי אז היה הכל טוב ויפה מאוד. אולם כיצד אפשר שיבינו לו אם בין כל אנשי המחוז כולם אין אפילו אחד שיהא קורא בספרים ואם יש ביניהם כאלו – אז נוח הרבה יותר היה אילו לא קראו. כיצד אפשר להוכיח, למשל, לגנראל זה, כי אותו סיפור שקרא היום בבוקר הרי הוא משולל כל ערך וחסר כל תוכן והרי הוא מנוול והוא מצוי והוא נדוש – כיצד אפשר להוכיח לו את זאת והוא מעודו ועד היום הזה לא קרא אחרת ואחרת לא ידע?