לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"האם ידעת, אדוני, מי היושב אשר ישב בבית ממלו?" שאל הצל – "הלא כל יקר ראתה עיני בבית ההוא, כי שם ישבה בת השירה! שלשת שבועות ישבתי בבית ההוא גם אני, ושלשת השבועות האלה טובים לי משלשת אלפי שנים למקרא כל השירים וכל הספרים וכל דברי החכמה אשר על פני כל האדמה. את זאת אני מגיד לך, אדוני, והיא אמת וצדק. ואני הנה ראיתי את כל ואת כל ידעתי!"
"בת השירה!" קרא המלמד – "אמנם כן, ידעתי כי יושבת היא ובודדת בערים הגדולות! בת השירה! אמנם כן, ראו עיני אותה רגע אחד, ואולם עוד התנומה היתה על עפעפי בראותי אותה! על המעקה עמדה בת השירה, ואור נגה היה לה כאור הצפון. ואתה ספרה נא, ספרה! הלא היית שם על פני המעקה, והתגנבת לבוא דרך הפתח הפתוח, ואל הבית פנימה באת, ואחרי כן – – –!"
"ואחרי כן עמדתי בתוך האולם אשר מאחרי המעקה!" קרא הצל – "הנה ישבת תמיד, אדוני, והבטת אל האולם אשר ממולך, ובאולם לא היה אור מאיר כי אם כאור אשר בין הערבים, והבית מלא חדרים, חדר אחרי חדר, למן האולם ועד קצה הבית, וכל הדלתות פתוחות לרוחה, ולכן יכלתי לראות את כל החדרים מן האולם, והחדרים מלאים כלם אורים גדולים, ולו אמרתי לגשת עד המקום אשר שם הנערה כי אז ידעתי אשר מות מתי מרב האור; אבל נזהר הייתי לנפשי ולא מהרתי לגשת, כי אמרתי: עוד המועד גדול לפני, וגם אמנם יצליח תמיד האיש אשר עוד המועד גדול לפניו!"