לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"אמנם הקשית ממני לשאל!" קרא המלמד.
איש לפי טעמו ואיש על פי דרכו!" ענה אותו הצל – "ראה, הנה אתה הולך הלוך ודל, ורק בצאתך לדרך והתחזקת והתאמצת ושבת לאיתנך, ולכן זה הדבר אשר דברתי אליך: לו חפצת להלות אלי ולהיות לי לצל, ושלמתי אנכי את מכסת כל ההוצאה אשר עליך להוציא לדרך!"
"רק הבל הוא, הכל הבל!" קרא המלמד.
"אבל זה משפט האדם מעולם, וכן יהיה משפטו עד עולם ועד!" ענה אותו הצל.
והצל יצא מאת פני המלמד ויעזבהו.
והמלמד הלך הלוך ודל, ויאכל בעצבון לחמו וירא חסר וכפן ויצר לו מאד, ותורתו אשר הורה על אמת ויפי וטוב היתה לרב האדם כשושנה לפני פרה – ולא ארכו הימים והוא חלה מאד.
"הלא כצל היית וכצל נהלכת!" דברו אליו אהביו ורעיו בראותם את הרזון אשר שלח בבשרו, והמלמד בשמעו את הדבר הזה ותרעדנה כל עצמותיו לשמעו.
וגם הצל בא בין הבאים להראות את פני המלמד החולה.
"אין עצה לך בלתי אם לנסוע עד ערי המעינות והתרפאת שם! "דבר אליו הצל – "הנה זאת העצה האחת, ואני הנני לקחת אותך עמי, כי על כן רעים היינו מנער! אנכי את כסף כל ההוצאה אתן, ואתה תכתוב ספרים על כל הערים אשר נעבור בהן, ושעשעת אותי בהם בדרך, והיה זה לי לגמול! ואני הנני הולך לבוא לערי המעינות להתרפא גם אני, כי אין זקני מצמח ככל אשר חפצתי, ותהי לי גם זאת למחלה, יען אשר ידעתי כי לא יסכון איש בלתי אם בהיות לו זקן! ואתה, מחמל נפשי, אל נא תקשה את לבך ואל נא תתחכם הרבה, ועשית את הדבר אשר אנכי שם לפניך, כי על כן נוסעים אנחנו כרעים מנער!"