לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ושניהם יצאו לדרך ויסעו.
והצל היה לאדון ואדונו היה לצל, ויסעו שניהם יחדו, וילכו שניהם יחדו, וירכבו שניהם יחדו, איש בצד אחיו ומלפניו ומאחריו, פעם בכה ופעם בכה, הכל עשו לפי אור השמש בנטותו. והצל התאמץ בכל אשר בא להתיצב במקום הכבוד ולהיות ראשון לכל דבר, והמלמד לא שת לבו לדבר הזה ולא התעצב עליו, כי לב טוב ברא לו אלהים ויהי חנון וטוב וילאט לכל אדם וידבר רכות באזני כל. אז ידבר המלמד אל הצל לאמר:
"הנה נא היינו לחברים הנוסעים בדרך יחדו, וגם מנער היינו יחדו קשורים איש בנפש אחיו, ולכן אמרתי: הלא טוב נעשה לו נקרא איש לאחיו "אתה", כחק לרעים נאמנים, והיה זה לנו לאות קרבה ואחוה."
"אכן בחכמה דברת!" ענה הצל, אשר הוא היה עתה האדון – "בלב תמים דברת אלי ושפתך ברורה ואמרתך צרופה, ולכן גם אני אדבר אליך בלב תמים ואגיד לך את כל לבי. הלא איש מלמד אתה, ולכן תכנת את רוח האדם ואת תכונתו אתה ידעת. יש איש אשר בנגוע ידו אל גליון ניר אשר מראהו אדמדם, ואחז בשרו פלצות והתחלחל וחלה; יש איש אשר בשמעו קול צפרן שורט שרטת על פני לוח זכוכית, ואחז אותו השבץ; ואני גם אני ירחש לבי כדבר הזה ברגע אשר תשמע אזני אותך בקראך אלי "אתה", כי תשח לעפר נפשי ולבי יאמין אשר עוד עבד אני לך כימי קדם. הנה כן אתה ראה אשר לא מגאוה ומגדל לבב אני מדבר כדברים האלה, כי אם בהיות רוח באנוש. ולכן לא אוכל לתת אותך לקרוא לי "אתה", ורק זאת אעשה לך ואמלא את שאלתך עד החצי: אתה תקרא לי "אדון", ואני אקרא אליך "אתה" כאשר חפצת".