לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי מאז והלאה, ויקרא הצל ויאמר "אתה" לאיש המלמד אשר היה לו לפנים אדון.
"אכן מרום הדבר הזה ממני כמעט!" חשב המלמד בלבו – "אותי יצוה לקרוא לו "אדון", והוא יקרא לי "אתה" ככל הטוב בעיניו!" – ואולם לא היה לאיש המלמד דרך לנטות, אם יחפוץ ואם ימאן.
המה נוסעים בדרך ויבואו עד אחת מערי המעינות וישבו שם. ושם אורחים לאלפים אשר באו להתרפא, וביניהם בת-מלך רבת חן וטובת תאר, אשר זאת מחלתה, כי עיניה מיטיבות לראות שבעתים מכל איש, וגם זאת מחלה רעה מאד.
והיא רק הביטה את האורח החדש ותרא כרגע אשר שונה הוא מכל איש.
"הנה בא זה לבקש פה מרפא, למען אשר יצמח זקנו", אמרה בת-המלך – "כדברים האלה אמרו עליו כל האנשים אשר פה, ואולם אנכי יודעת מאד כי לא זה הדבר ולא זאת המחלה אשר לו, ורק זה האסון אשר קרהו, כי צל אין לו להיות כאחד האדם!"
ובת-המלך ערגה מאד אל האורח החדש, ויהי אחרי הצהרים כצאתה לשוח בככר המועדה, ותגש אליו ותבוא עמו בדברים, והיא בת-מלך ולא בקשה לה ענין רב בדברה אליו, ותאמר אליו ברגע: "רק צל אין לך להיות כאחד האדם, וזאת כל מחלתך!"