לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"אכן תשמח נפשי על גא אשר כזה!" ענתה בת-המלך.
ובכלותה לדבר, ותלך ותבוא אל האיש המלמד אשר בפתח הדלת, ותדבר אליו על השמש ועל הירח ועל האדם ואשר בקרבו ואשר מחוץ לו, והאיש המלמד שמע ויען על כל דבר בחכמה ובתבונה גדולה, ותשמע בת-המלך ותדע.
"מה גדול ומה נכבד האיש אשר צל חכם ונבון כזה לו!" אמרה בת-המלך בלבה – "הלא ברכה וחסד אנכי עשה עם ארצי ועם עמי בהיותי לאשה לאיש הזה! – הנני ואעשה כן!"
ובת-המלך והצל כרתו ברית יחדיו, ואולם אחת חרצו לבלתי הגיד לאיש דבר עד שוב בת-המלך לארץ מולדתה, ושם יחגו את חג חתונתם.
"לא נגיד לאיש דבר וגם לא לצלי!" קרא הצל, והוא ידע על מה הוא מדבר כדברים האלה.
ולא ארכו הימים והם באו אל הארץ אשר שם מולדת בת-המלך ושם העם אשר תמשול בו בהיותה בארץ.
"שמע נא, רעי הנאמן!" דבר הצל אל האיש המלמד – "הנה עיניך רואות את כל החיל ואת כל הכבוד אשר עשיתי, כי עצמתי וכי גדלתי מכל איש אשר בארץ הזאת, ולכן יש את נפשי לעשות עמך חסד ואמת! ואתה הנה תשב בהיכלי תמיד ובמרכבתי תסע עמי, במרכבת המלכות, ומאת אלף כסף אתן לך בשכרך מדי שנה בשנה! רק יקרא נא כל איש אותך בשם "צל" ולא יהיה לך שם אחר בלעדיו; ואתה לא תגיד לאיש דבר מכל המוצאות אותך וכי אדם היית לפנים, ואחת בשנה בשבתי על המעקה באור פני השמש להראות אל העם אשר ברחוב, ובאת אתה ורבצת על הארץ ושכבת לרגלי כמשפט אחד הצללים מדר דר – ראה צויתיך. ואתה דע כי את בת-המלך אנכי לוקח לי לאשה, והיה היום בערב וחגנו את חג חתונתנו!"