לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"נורא הדבר אשר מצאני, נורא מכל הנוראות אשר השיגוני עד היום הזה!" קרא הצל; "שמעי נא – אין זה כי רק הלב אשר לצל יוכל להרות מחשבת תהו אשר כזאת – שמעי נא: הצל אשר לי השתגע פתאם, והוא מתפאר כי הוא האדם, ואני – שמעי נא – ואני צלו!"
אכן נורא הדבר הזה!" אמרה בת-המלך – "הלא אסרתם אותו כרגע בבית האסורים? האין זאת?"
"כן הוא! ואולם יראתי כי לא תשוב עוד בינתו אליו עד יום מותו!"
"הוי לצל האמלל!" ענתה בת המלך – "אמלל הוא מאד, ואני אמרתי בנפשי: רק חסד יעשה עמו לו יקום עליו איש לכבות את נר נשמתו! אחת היא אשר חרצתי ואין טובה ממנה: לו כרת יכרת בסתר, והיתה לו זאת לתשועה!"
"אכן קשה המשפט אשר חרצת!" ענה הצל, "כי עבד נאמן היה לי כל הימים!" ובדברו ויתן קול ויהי כנאנח בשברון מתנים.
"רק אין כמוך נדיב רוח!" קראה בת-המלך ותשתחו.
ביום ההוא בערב וכל העיר לבשה עדי תפארת מן הקצה אל הקצה, ויאירו אורים גדולים בכל עבר ובכל פנה, ויריעו בחצוצרות ובכלי שיר, וקני-המפץ נתנו קול כי ירו בהם, ואנשי הצבא עברו בסך וישתקשקו בחרבותיהם ובכידוניהם, ויחגו את חג החתונה מאין כמוהו! ובת-המלך והצל יצאו על המעקה, להראות לעיני כל העם, והעם קרא "הידד!" ולא חדל.