לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי הלילה והאיש המלמד הקיץ פתאם משנתו, והוא ישן אל מול הפתח הפתוח אשר עם המעקה, והיריעה הפרושה על הפתח מתנודדת אנה ואנה ברוח, ומן הבית אשר בעבר הרחוב עולה אליו פתאם אור נגה אשר יכה כל רואה בסנורים. והפרחים אשר שם מאירים בשלל צבעים נפלאים, ובין הפרחים עומדת נערה נחמדה ויפת תאר, והיה כאור נגה יוצא גם ממנה.
והאיש המלמד היה כמכה בסנורים מן המראה אשר ראה, והוא לא יפלא, כי את עיניו פקח הפעם שבעתים מכפי אשר יכול, ושנתו גם היא עוד נאחזת בעפעפי עיניו. ברגע אחד והוא עזב את מטתו אשר שכב עליה, ויגש בלאט עד היריעה ויצא מלפניה לאטו, ואולם הנערה נעלמה ולא נראתה עוד, וגם אור הנגה נעלם ולא נראה עוד, וגם הפרחים לא האירו עוד, ורק עלו ויציצו ביפים כמשפטם תמיד, והדלת גם היא לא היתה סגורה כי אם נשענת אל המזזה, ומן החדר הפנימי נשמע קול זמרה ערב ונחמד אשר ישובב נפש כל איש ואשר יחדש בקרבו רוח נכון, ויהי כל זה כקסמים אשר יעשה הקוסם. מי ומי היושבים בבית הזה? אי הפתח אשר יבואו אל הבית פנימה מן החוץ? הלא היציע התחתונה מלאה חניות מן הקצה אל הקצה, ולא יתכן אשר יבואו אנשים דרך החניות תמיד אל הבית פנימה!