לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
והמלמד שב אל ביתו ואל נחלתו אשר בארץ מולדתו, וישב ויכתוב ספרים רבים וגדולים, ספר אחרי ספר, על כל דבר אמת אשר מצא בארץ ועל כל דבר יפי ועל כל דבר טוב.
וימים עברו ושנים חלפו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.
ויהי היום בהיות הערב, והמלמד יושב בחדרו והוגה בספריו, והנה קול מתדפק על הדלת בלאט.
"יבוא!" קרא המלמד, ואולם אין בא ואין עונה. אז קם ויגש אל הדלת ויפתחנה בעצם ידו, והנה איש גבה קומה עומד לפניו, והוא רזה ודל תאר מאין כמוהו, אשר ישום וישתומם עליו כל רואו; והאיש לבוש בגדי חמודות מכף רגלו ועד קדקדו ומראהו כמראה אחד הגדולים אשר מבני הנדיבים.
"מי אתה, אדוני, אשר באת לכבדני פה?" שאל האיש המלמד.
"הנה מראש כזאת ידעתי!" קרא הזר הבא – "ידעתי וגם נחשתי כי אדוני לא יכירני! הן הייתי לבשר ועשיתי לי עצמות וקרמתי עליהן עור! חזקתי ועצמתי, ואתה אדוני לא חשבת ולא עלה על לבך כי אעשה ככל החיל הזה! הטרם תכיר את צלך, אדוני, אשר נדד ממך? ואתה, אדוני, אין זה כי לא קוית ולא חשבת אשר יש יום ואני שוב אשוב אליך עוד הפעם! אכן עשיתי חיל וראיתי ברכה בכל אשר עשיתי מיום עזבי אותך, אדוני, ועד היום הזה, ועתה עשרתי ונכבדתי מאד! ולו אמר לתת כפר פדיון נפשי לבלתי היות עוד עבד לאדונים, כי עתה יש לי רב!" ובדברו וישלח יד וישתקשק בכל החפצים הטובים והיקרים התלוים בשרשרת מורה-השעות אשר בצלחת בגדו, ויאחז בשרשרת הזהב הגדולה והארכה אשר בצוארו, וטבעות שהם טובות ויקרות האירו מעל פני אצבעותיו – וכל אלה אבנים טובות ןנאמנות אשר לא מזיפות.