הדוב
מאת (By): אנטון צ'כוב ↗תרגום (Translation): בן־ציון ידידיה ↗
מתרגם יצירות דרמה לעברית · Translator of dramatic works into Hebrew
מהירות (Speed):0 WPM
|דיוק (Accuracy):100%
|זמן (Time):00:00
|התקדמות (Progress):0%
לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
מחזה י' – הקודמים והלנה
הלנה: (נכנסת ובידיה שני אקדחים): הנה האקדחים… אך
טרם נצא לקרב, תואיל להורותני כיצד נחוץ לירות… אף פעם לא החזקתי אקדח
בידי.
לוקא: הצילה, אלהים, ורחם… אלך לקרוא את הגנן ואת העגלון… מהיכן בא אלינו פגע רע זה? (יוצא)
סמירנוב: (מתבונן באקדחים): הרואה את, ישנם כמה
מינים של אקדחים… ישנם אקדחים מיוחדים לדו־קרב, משיטת מורטימר,
בנרתיקים ואלה שלך הם משיטת סמיט וסקונט, בעלי פעולה משולשת ותמציתית
לקרב מרכזי… אקדחים מצוינים!… מחירם לכל הפחות תשעים רובל הזוג…
להחזיק את האקדח נחוץ כך… (הצדה) העינים, העינים הללו! אשת
לפידות!
הלנה: כך?
סמירנוב: כן, ככה… אחר־כך מרוממת את את החרטום
הזה, וכך את מכוונת… הראש קצת לאחור… ולמתוח את היד כדבעי… הנה
כך… ואחר כך הנה באצבע זו לוחצת את על חתיכה זו – ותו לא… עקר העקרים
הוא: לא להתרגש ולא להיות נחפזת בשעת הקליעה… להשתדל לבל תרעד
היד…
הלנה: טוב… בחדר לא נוח לקלוע, נצא לגן.
סמירנוב: נצא; אולם עלי להודיע לך מראש, כי אני אירה באויר…
הלנה: עוד זה היה חסר! משום מה!
סמירנוב: משום ש… מפני ש… זה הוא עסקי אני. – משום מה!
הלנה: אתה נפחדת? האמנם? אה, אה, אה! לא, אדוני, אתה
לא תתחמק! בבקשה לבוא אחרי! אני לא ארגע, עד אשר אפלח את מצחך… הנה את
המצח הזה השנוא עלי כל־כך! ובכן, מרך־לב?
סמירנוב: כן, מרך־לב…
הלנה: אתה משקר! מפני מה אינך רוצה להלחם?
סמירנוב: מפני… משום… משום שאת מוצאת חן בעיני!
הלנה: (בצחוק מר): אני מוצאת חן בעיניו! הוא מעז להגיד, כי אני מוצאת חן בעיניו (מראה על הפתח) צא!
סמירנוב: (מניח את האקדח, נוטל את כובעו והולך; ליד
הפתח הוא מתעכב; רגע מסתכלים הם זה בזה מבלי להוציא הגה; אחר־כך נגש הוא
אליה ואומר): שמעיני… העודך כועסת?… גם אני כעסתי כשד, אך, המבינה
את… כיצד לומר לך זאת? הענין הוא בזה, שמקרה מעין זה, מבינה את, הוא
בעצם… (צועק) הנה כי כן, כלום אשם אני בזה שאת מוצאת חן בעיני? (תופס
במסעד הכסא וזה רועד ונשבר) השד יודע איזה מין רהיטים רעועים אצלך! את
מוצאת חן בעיני! הבינות? – אני… אני כמעט מאוהב!
הלנה: סורה ממני, – לא אוכל לסבול אותך!
סמירנוב: אל אלהים, איזה מן
אשה! בכל ימי חיי לא ראיתי כמוה! אבדתי! אבוד אני! נפלתי בפח, כעכבר
במלכודת!
הלנה: הלאה ממני, ולא – אירה!
סמירנוב: תוכלי לירות, אינך יכולה לבין איזה אושר
הוא למות לאור מבטי העינים הנפלאות הללו, למות מכדור־אקדח שהחזיקה אותו
יד־קטיפה קטנה זו… אני יצאתי מדעתי! שקלי בדעתך והחליטי תיכף, יען כי
אם אצא מכאן – שוב לא נתראה עוד לעולם! החליטי!… אני הנני בעל־אחוזה,
אדם הגון, יש לי עשרת אלפים רובל הכנסה לשנה… יש לי סוסים מצויינים…
הרוצה את להיות לי לאשה?
הלנה: (נרגזת כולה מכעס, מניעה באקדחה): רק לירות! דו־קרב!
סמירנוב: יצאתי מדעתי… אינני מבין כלום… )קורא בקול) המשרת, מים!
הלנה: (צועקת): דו־קרב!
סמירנוב: דעתי נטרפה עלי, התאהבתי כפרחח, כטפש!
(תופס בידה, היא קופצת מכאב) אהבתיך! (כורע ברך לפניה) אוהב אני אותך
כאשר עוד לא אהבתי מעודי! שתים־עשרה נשים השלכתי מעל פני, תשע השליכו
אותי, אך אף אחת מהן לא אהבתי כאשר אני אוהב אותך… התמוגגתי, נמסתי,
התרככתי כדונג, כורע אני על ברכי לפניך כטפש ומציע לך את ידי… חרפה
ובושה! חמש שנים רצופות לא התאהבתי, נדרתי נדר, ולפתע־פתאם – נלכדתי
ברשת־האהבה, כניצול לתוך קרון זר! את ידך אני מבקש, – הן או לא? אינך
רוצה? לא צריך! (קם והולך מהר אל הפתח).
הלנה: המתן…
סמירנוב: (נעצר): ובכן –?
הלנה: לא כלום – לך… אגב, חכה־נא… לא, לך לך!
אני שונאת אותך! או אל… אל־נא תלך! הה, אילו ידעת כמה כועסת אני, כמה
כועסת! (משליכה את האקדח על השלחן) אצבעות ידי
התנפחו כבר מגעל־נפש זה… (קורעת מרוב כעס את ממחטתה) למה איפוא עומד
אתה פה? הסתלק מכאן?
סמירנוב: שלום!
הלנה: כן, כן, לך־לך!… (קוראת) לאן אתה הולך
איפוא? חכה קצת… אגב, לך־לך! הה, כמה כועסת אני, אל תקרב אלי, אל־נא
תקרב אלי!
סמירנוב: (נגש אליה) וכמה אני כועס על עצמי!
התאהבתי, כתלמיד־הגמנסיה, כרעתי ברך… ממש צמרמורת עוברת בכל גופי…
(בקול גס) אני אוהב אותך! מאד מאד דרוש היה לי זה להתאהב בך! מחר עלי
לשלם את הרבית, קציר החציר התחיל, והנה לך לפתע־פתאם… (מחבק אותה
במתניה) לא אסלח לי זאת לעולם…
הלנה: הלא4 ממני! סלק ידיך! אני… שונאת אותך! לדו־קרב! (נצמדים בנשיקה ארוכה).
הלנה: (נכנסת ובידיה שני אקדחים): הנה האקדחים… אך
טרם נצא לקרב, תואיל להורותני כיצד נחוץ לירות… אף פעם לא החזקתי אקדח
בידי.
לוקא: הצילה, אלהים, ורחם… אלך לקרוא את הגנן ואת העגלון… מהיכן בא אלינו פגע רע זה? (יוצא)
סמירנוב: (מתבונן באקדחים): הרואה את, ישנם כמה
מינים של אקדחים… ישנם אקדחים מיוחדים לדו־קרב, משיטת מורטימר,
בנרתיקים ואלה שלך הם משיטת סמיט וסקונט, בעלי פעולה משולשת ותמציתית
לקרב מרכזי… אקדחים מצוינים!… מחירם לכל הפחות תשעים רובל הזוג…
להחזיק את האקדח נחוץ כך… (הצדה) העינים, העינים הללו! אשת
לפידות!
הלנה: כך?
סמירנוב: כן, ככה… אחר־כך מרוממת את את החרטום
הזה, וכך את מכוונת… הראש קצת לאחור… ולמתוח את היד כדבעי… הנה
כך… ואחר כך הנה באצבע זו לוחצת את על חתיכה זו – ותו לא… עקר העקרים
הוא: לא להתרגש ולא להיות נחפזת בשעת הקליעה… להשתדל לבל תרעד
היד…
הלנה: טוב… בחדר לא נוח לקלוע, נצא לגן.
סמירנוב: נצא; אולם עלי להודיע לך מראש, כי אני אירה באויר…
הלנה: עוד זה היה חסר! משום מה!
סמירנוב: משום ש… מפני ש… זה הוא עסקי אני. – משום מה!
הלנה: אתה נפחדת? האמנם? אה, אה, אה! לא, אדוני, אתה
לא תתחמק! בבקשה לבוא אחרי! אני לא ארגע, עד אשר אפלח את מצחך… הנה את
המצח הזה השנוא עלי כל־כך! ובכן, מרך־לב?
סמירנוב: כן, מרך־לב…
הלנה: אתה משקר! מפני מה אינך רוצה להלחם?
סמירנוב: מפני… משום… משום שאת מוצאת חן בעיני!
הלנה: (בצחוק מר): אני מוצאת חן בעיניו! הוא מעז להגיד, כי אני מוצאת חן בעיניו (מראה על הפתח) צא!
סמירנוב: (מניח את האקדח, נוטל את כובעו והולך; ליד
הפתח הוא מתעכב; רגע מסתכלים הם זה בזה מבלי להוציא הגה; אחר־כך נגש הוא
אליה ואומר): שמעיני… העודך כועסת?… גם אני כעסתי כשד, אך, המבינה
את… כיצד לומר לך זאת? הענין הוא בזה, שמקרה מעין זה, מבינה את, הוא
בעצם… (צועק) הנה כי כן, כלום אשם אני בזה שאת מוצאת חן בעיני? (תופס
במסעד הכסא וזה רועד ונשבר) השד יודע איזה מין רהיטים רעועים אצלך! את
מוצאת חן בעיני! הבינות? – אני… אני כמעט מאוהב!
הלנה: סורה ממני, – לא אוכל לסבול אותך!
סמירנוב: אל אלהים, איזה מן
אשה! בכל ימי חיי לא ראיתי כמוה! אבדתי! אבוד אני! נפלתי בפח, כעכבר
במלכודת!
הלנה: הלאה ממני, ולא – אירה!
סמירנוב: תוכלי לירות, אינך יכולה לבין איזה אושר
הוא למות לאור מבטי העינים הנפלאות הללו, למות מכדור־אקדח שהחזיקה אותו
יד־קטיפה קטנה זו… אני יצאתי מדעתי! שקלי בדעתך והחליטי תיכף, יען כי
אם אצא מכאן – שוב לא נתראה עוד לעולם! החליטי!… אני הנני בעל־אחוזה,
אדם הגון, יש לי עשרת אלפים רובל הכנסה לשנה… יש לי סוסים מצויינים…
הרוצה את להיות לי לאשה?
הלנה: (נרגזת כולה מכעס, מניעה באקדחה): רק לירות! דו־קרב!
סמירנוב: יצאתי מדעתי… אינני מבין כלום… )קורא בקול) המשרת, מים!
הלנה: (צועקת): דו־קרב!
סמירנוב: דעתי נטרפה עלי, התאהבתי כפרחח, כטפש!
(תופס בידה, היא קופצת מכאב) אהבתיך! (כורע ברך לפניה) אוהב אני אותך
כאשר עוד לא אהבתי מעודי! שתים־עשרה נשים השלכתי מעל פני, תשע השליכו
אותי, אך אף אחת מהן לא אהבתי כאשר אני אוהב אותך… התמוגגתי, נמסתי,
התרככתי כדונג, כורע אני על ברכי לפניך כטפש ומציע לך את ידי… חרפה
ובושה! חמש שנים רצופות לא התאהבתי, נדרתי נדר, ולפתע־פתאם – נלכדתי
ברשת־האהבה, כניצול לתוך קרון זר! את ידך אני מבקש, – הן או לא? אינך
רוצה? לא צריך! (קם והולך מהר אל הפתח).
הלנה: המתן…
סמירנוב: (נעצר): ובכן –?
הלנה: לא כלום – לך… אגב, חכה־נא… לא, לך לך!
אני שונאת אותך! או אל… אל־נא תלך! הה, אילו ידעת כמה כועסת אני, כמה
כועסת! (משליכה את האקדח על השלחן) אצבעות ידי
התנפחו כבר מגעל־נפש זה… (קורעת מרוב כעס את ממחטתה) למה איפוא עומד
אתה פה? הסתלק מכאן?
סמירנוב: שלום!
הלנה: כן, כן, לך־לך!… (קוראת) לאן אתה הולך
איפוא? חכה קצת… אגב, לך־לך! הה, כמה כועסת אני, אל תקרב אלי, אל־נא
תקרב אלי!
סמירנוב: (נגש אליה) וכמה אני כועס על עצמי!
התאהבתי, כתלמיד־הגמנסיה, כרעתי ברך… ממש צמרמורת עוברת בכל גופי…
(בקול גס) אני אוהב אותך! מאד מאד דרוש היה לי זה להתאהב בך! מחר עלי
לשלם את הרבית, קציר החציר התחיל, והנה לך לפתע־פתאם… (מחבק אותה
במתניה) לא אסלח לי זאת לעולם…
הלנה: הלא4 ממני! סלק ידיך! אני… שונאת אותך! לדו־קרב! (נצמדים בנשיקה ארוכה).
דילוג (Skip):