הדוב
מאת (By): אנטון צ'כוב ↗תרגום (Translation): בן־ציון ידידיה ↗
מתרגם יצירות דרמה לעברית · Translator of dramatic works into Hebrew
מהירות (Speed):0 WPM
|דיוק (Accuracy):100%
|זמן (Time):00:00
|התקדמות (Progress):0%
לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
מחזה ח. – סמירנוב והלנה
הלנה: (נכנסת בעינים מושפלות): בבדידותי נגמלתי כבר
לגמרי מקולו של אדם, ואין אני יכולה לסבול שום רעש. הריני מבקשת אותם
באפן נמרץ, אל תשבית את מנוחתי!
סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואסע מכאן.
הלנה: אמרתי לך באפן ברור: כסף מזומן אין לי עכשיו, המתן עד מחרתיים.
סמירנוב: וגם אני היה לי הכבוד לומר לך ברור: הכסף
דרוש לי ולא מחרתיים, כי אם היום. אם לא תשלמי לי היום – אצטרך מחר לתלות
את עצמי.
הלנה: אבל מה לי לעשות, אם אין לי כסף? מה מוזר הדבר!
סמירנוב: זאת אומרת, כי לא תשלמי לי מיד? לא?
הלנה: אין אני יכולה…
סמירנוב: באפן כזה נשאר אני כאן ואחכה עד אשר אקבל
את כספי (יושב) תשלמי לי מחרתיים? מצוין! אשב לי כאן עד מחרתיים… (קופץ
ממקומו) שואל אני אותך! הנחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?… או שמא
סבורה את כי מתלוצץ אנכי?
הלנה: אדוני הנכבד, בבקשה ממך לבלתי צעוק! אין זו אורוה!
סמירנוב: אינני שואל אותך על דבר האורוה, אלא, – אם נחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?
הלנה: אין אתה יודע להתנהג בחברת אשה!
סמירנוב: לא כן – יודע אני כיצד להתנהג בחברת אשה!
הלנה: לא, אינך יודע! אדם גס אתה ובלתי מחונך! אנשים הגונים אינם מדברים כך עם נשים.
סמירנוב: הנה, דבר נפלא! ואלא איך יש לדבר אתך? שמא
צרפתית? (מעוה שפתיו) מאדאם ז'ע וואו פרי… מה מאושר אנכי שאינך משלמת
לי את הכסף… אח, פרדון שהפרעתי את מנוחתך! איזה מזג־אויר יפה היום!
ולבוש אלמנות־זה כה הולם אותך! (מחוה קידת־התול).
הלנה: לא מוצלח וגס.
סמירנוב: (מחקה את קולה): לא מוצלח וגס! אינני יודע
כיצד להתנהג בחברת נשים! גברתי, במשך ימי חיי ראיתי יותר נשים מאשר
אנקורים! שלש פעמים יצאתי לדו־קרב בשל נשים; – בשתים־עשרה בגדתי, תשע
בגדו בי! זה הוא! היו זמנים בהם שחקתי את הטפש; המתקתי סוד, חלב ודבש היו
תחת לשוני; – פי היה מפיק מרגליות והייתי ממולל ברגלי… אהבתי, סבלתי,
נאנחתי כנגד הלבנה, התמוגגתי, נמסתי, נקפאתי… אהבתי אהבה עזה במות,
אהבתי עד לשגעון, בכל מיני האפנים, יקחני האפל! – קשקשתי כעורב על דבר
שווי־זכויות לנשים; את מחצית הוני בזבזתי על הרגשות עדינות אלה. אולם
עכשו – עבדך הנאמן! עכשו לא תוליכוני עוד שולל! די! עינים שחורות, עינים
לוהטות, שפתים כחוט השני, גומות־חן בלחיים, אור־ירח, סוד שיח, אנחת־חשאים
– בעד כל אלה, גברתי, לא אתן לך עכשו אף פרוטת־נחושת אחת! אינני מדבר על
הנוכחים; – אולם כל הנשים, למקטנה ועד גדולה, אין תוכן כברן, מתנפחות,
משחקות בהעויות, הולכות־רכיל, מלאות קנאה, שקרניות עד לשד עצמותיהן;
ריקניות, קטנוניות, בלי רחמים, ובעלות הגיון איום, – ומה ששיך לאותו דבר
(טופח על מצחו) כי אז – סלחי לי על גלוי־לב זה, – יש לאנקור כל־שהוא עשרת
מונים יותר מאשר לפלוסוף בשמלת־אשה! כשאתה מסתכל ביצור פיוטי כזה, נדמה
לך: משי, בת־שמים, אלילה למחצה, אלף מעלות טובות; אך כאשר אל נפשה תביט –
והנה הוא תנין פשוט! (תופס במשענת הכסא והכסא מתבקע ונשבר תחתיו) אך
הנורא מכל הוא, שאותו תנין מדמה בלבו כי הוא־היצירה למופת, ורק לו הרשות
המיוחדת, הזכות היחידה – על הרגשות עדינות! כן, לכל הרוחות, תוכלי
לתלותני כאן על המסמר הזה ורגלי למעלה, – כלום מסוגלת אשה לאהוב את
מי־שהוא, – מלבד את כלב־חיקה?… באהבתה יודעת היא רק דבר אחד, – לגנוח
ולשפוך דמעות! בשעה שהגבר סובל ומקריב קרבנות, – שם מתבטאת כל אהבתה בזה
שהיא מסתובבת הנה והנה עם השכל שלה ומשתדלת לתפוס אותו באפו, – ובאפן
החזק ביותר. גרם לך מזלך הרע להיות אשה, והרי יודעת את בעצמך את טבע
האשה; הגידי לי איפוא על הן דברתך: הראית מימיך אשה שתהא גלוית־לב, נאמנה
וקבועה ברגשותיה? לא ראית! נאמנות ומסורות הן רק הזקנות והמכוערות בלבד!
קל יותר למצוא חתולה בעלת־קרנים, או תרנגול־בר לבן, – מאשר אשה נאמנה
ומסורה.
הלנה: אולם בבקשה ממך, מי איפוא לדעתך נאמן בברית האהבה, – הגבר אולי?
סמירנוב: כמובן, הגבר!
הלנה: הגבר! (צוחקת צחוק עוקצני) הגבר נאמן וקיים
בברית האהבה! הרי לך דבר חדש תחת השמים! (בחום ובמרירות) מה הצדקה לך
לדבר כך?! הגברים נאמנים וקבועים! הנה, מכיון שנתגלגלו הדברים לידי כך, –
אמר לך, כי מכל הגברים אשר רק הכרתי ומכירה אותם, היה בעלי המנוח הטוב
ביותר… אהבתי אותו אהבה עזה, בכל מהותי, כאשר יכולה לאהוב רק אשה צעירה
ומשכילה; נתתי לו את נעורי, את אשרי, את חיי, את רכושי; נשמתי את אוירו,
התפללתי אליו כעובדת אלילים, ו… ומה? טוב שבגברים זה רמני על כל צעד
ושעל באפן המכוער ביותר! אחרי מותו מצאתי במגרת שולחנו קופסה מלאה מכתבי
אהבה, ובחייו – נורא הדבר אפילו להזכירו! – עזבני לבדי במשך חדשים
תמימים, חזר לעיני אחרי נשים אחרות ובגד בי, בזבז את הוני והתלוצץ עלי
ועל רגשותי… ולמרות כל אלה – אהבתיו, והייתי נאמנה ומסורה לו… ואם
מעט כל זאת, – הנה הוא מת ואני עודני נאמנה לו עד היום. אני קברתי את
עצמי לתמיד בין ארבעה כתלים אלה, ועד רדתי קבר לא אסיר מעלי את
בגדי־אלמנותי…
סמירנוב: (בצחוק של בוז): בגדי־אלמנות! אינני מבין,
– מה ומי אני בעיניך? כאלו אינני יודע בדיוק, לשם מה לובשת את שמלה שחורה
זו, ולמה קברת את עצמך בין ארבעת הכתלים האלה!… יודע אני יודע! זה הוא
מסתורי, – פיוטי כל־כך! יעבור במרכבתו ליד האחוזה איזה קצין, או איזה
פיטן גלם, יציץ בחלון ויחשוב: "כאן גרה אותה תמר המסורתית, אשה אשר
מאהבתה לבעלה קברה את עצמה בין ארבעת הכתלים" אין דבר, מבינים אנחנו את
מעשי־הלהטים האלה!…
הלנה: (קופצת ממקומה): מה? איך מעז אתה לומר לי את כל הדברים הללו?
סמירנוב: את קברת את עצמך חיים, – ובכל זאת לא שכחת לשים פוך על פניך!
הלנה: כיצד־זה מעז אתה לדבר עמי באפן כזה?
סמירנוב: אל־נא תצעקי, בבקשה ממך, אינני משרתך! הלא
תרשי לי לקרוא את הדברים בשמם הנכון. אינני אשה ואני רגיל להביע את דעתי
גלוי וישר! חדלי איפוא מצעוק!
הלנה: לא אני, אתה צועק! בבקשה להשאיר אותי במנוחה!
סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואלך מכאן.
הלנה: לא אתן לך את הכסף.
סמירנוב: לא, כי נתן־תתני!
הלנה: הנה, כדי להכעיסך לא תקבל אפילו פרוטה אחת! הניחני!
סמירנוב: אין לי הענג להיות בעלך או חתנך, ולפיכך, בבקשה, אל תעוררי שערוריה! (יושב) אינני אוהב זאת.
הלנה: (נושמת בכבדות מרוב כעס): אתה מתישב?
סמירנוב: ישבתי.
הלנה: בבקשה, ללכת מכאן.
סמירנוב: החזירי לי את הכסף! (הצדה) אה כמה כועס אנכי! כמה כועס אני!
הלנה: אין אני רוצה להכנס בשיחה עם מחוצפים! בבקשה להסתלק מכאן! לא תלך?
סמירנוב: לא!
הלנה: לא?
סמירנוב: לא!
הלנה: טוב איפוא! (מצלצלת במצלה)
הלנה: (נכנסת בעינים מושפלות): בבדידותי נגמלתי כבר
לגמרי מקולו של אדם, ואין אני יכולה לסבול שום רעש. הריני מבקשת אותם
באפן נמרץ, אל תשבית את מנוחתי!
סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואסע מכאן.
הלנה: אמרתי לך באפן ברור: כסף מזומן אין לי עכשיו, המתן עד מחרתיים.
סמירנוב: וגם אני היה לי הכבוד לומר לך ברור: הכסף
דרוש לי ולא מחרתיים, כי אם היום. אם לא תשלמי לי היום – אצטרך מחר לתלות
את עצמי.
הלנה: אבל מה לי לעשות, אם אין לי כסף? מה מוזר הדבר!
סמירנוב: זאת אומרת, כי לא תשלמי לי מיד? לא?
הלנה: אין אני יכולה…
סמירנוב: באפן כזה נשאר אני כאן ואחכה עד אשר אקבל
את כספי (יושב) תשלמי לי מחרתיים? מצוין! אשב לי כאן עד מחרתיים… (קופץ
ממקומו) שואל אני אותך! הנחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?… או שמא
סבורה את כי מתלוצץ אנכי?
הלנה: אדוני הנכבד, בבקשה ממך לבלתי צעוק! אין זו אורוה!
סמירנוב: אינני שואל אותך על דבר האורוה, אלא, – אם נחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?
הלנה: אין אתה יודע להתנהג בחברת אשה!
סמירנוב: לא כן – יודע אני כיצד להתנהג בחברת אשה!
הלנה: לא, אינך יודע! אדם גס אתה ובלתי מחונך! אנשים הגונים אינם מדברים כך עם נשים.
סמירנוב: הנה, דבר נפלא! ואלא איך יש לדבר אתך? שמא
צרפתית? (מעוה שפתיו) מאדאם ז'ע וואו פרי… מה מאושר אנכי שאינך משלמת
לי את הכסף… אח, פרדון שהפרעתי את מנוחתך! איזה מזג־אויר יפה היום!
ולבוש אלמנות־זה כה הולם אותך! (מחוה קידת־התול).
הלנה: לא מוצלח וגס.
סמירנוב: (מחקה את קולה): לא מוצלח וגס! אינני יודע
כיצד להתנהג בחברת נשים! גברתי, במשך ימי חיי ראיתי יותר נשים מאשר
אנקורים! שלש פעמים יצאתי לדו־קרב בשל נשים; – בשתים־עשרה בגדתי, תשע
בגדו בי! זה הוא! היו זמנים בהם שחקתי את הטפש; המתקתי סוד, חלב ודבש היו
תחת לשוני; – פי היה מפיק מרגליות והייתי ממולל ברגלי… אהבתי, סבלתי,
נאנחתי כנגד הלבנה, התמוגגתי, נמסתי, נקפאתי… אהבתי אהבה עזה במות,
אהבתי עד לשגעון, בכל מיני האפנים, יקחני האפל! – קשקשתי כעורב על דבר
שווי־זכויות לנשים; את מחצית הוני בזבזתי על הרגשות עדינות אלה. אולם
עכשו – עבדך הנאמן! עכשו לא תוליכוני עוד שולל! די! עינים שחורות, עינים
לוהטות, שפתים כחוט השני, גומות־חן בלחיים, אור־ירח, סוד שיח, אנחת־חשאים
– בעד כל אלה, גברתי, לא אתן לך עכשו אף פרוטת־נחושת אחת! אינני מדבר על
הנוכחים; – אולם כל הנשים, למקטנה ועד גדולה, אין תוכן כברן, מתנפחות,
משחקות בהעויות, הולכות־רכיל, מלאות קנאה, שקרניות עד לשד עצמותיהן;
ריקניות, קטנוניות, בלי רחמים, ובעלות הגיון איום, – ומה ששיך לאותו דבר
(טופח על מצחו) כי אז – סלחי לי על גלוי־לב זה, – יש לאנקור כל־שהוא עשרת
מונים יותר מאשר לפלוסוף בשמלת־אשה! כשאתה מסתכל ביצור פיוטי כזה, נדמה
לך: משי, בת־שמים, אלילה למחצה, אלף מעלות טובות; אך כאשר אל נפשה תביט –
והנה הוא תנין פשוט! (תופס במשענת הכסא והכסא מתבקע ונשבר תחתיו) אך
הנורא מכל הוא, שאותו תנין מדמה בלבו כי הוא־היצירה למופת, ורק לו הרשות
המיוחדת, הזכות היחידה – על הרגשות עדינות! כן, לכל הרוחות, תוכלי
לתלותני כאן על המסמר הזה ורגלי למעלה, – כלום מסוגלת אשה לאהוב את
מי־שהוא, – מלבד את כלב־חיקה?… באהבתה יודעת היא רק דבר אחד, – לגנוח
ולשפוך דמעות! בשעה שהגבר סובל ומקריב קרבנות, – שם מתבטאת כל אהבתה בזה
שהיא מסתובבת הנה והנה עם השכל שלה ומשתדלת לתפוס אותו באפו, – ובאפן
החזק ביותר. גרם לך מזלך הרע להיות אשה, והרי יודעת את בעצמך את טבע
האשה; הגידי לי איפוא על הן דברתך: הראית מימיך אשה שתהא גלוית־לב, נאמנה
וקבועה ברגשותיה? לא ראית! נאמנות ומסורות הן רק הזקנות והמכוערות בלבד!
קל יותר למצוא חתולה בעלת־קרנים, או תרנגול־בר לבן, – מאשר אשה נאמנה
ומסורה.
הלנה: אולם בבקשה ממך, מי איפוא לדעתך נאמן בברית האהבה, – הגבר אולי?
סמירנוב: כמובן, הגבר!
הלנה: הגבר! (צוחקת צחוק עוקצני) הגבר נאמן וקיים
בברית האהבה! הרי לך דבר חדש תחת השמים! (בחום ובמרירות) מה הצדקה לך
לדבר כך?! הגברים נאמנים וקבועים! הנה, מכיון שנתגלגלו הדברים לידי כך, –
אמר לך, כי מכל הגברים אשר רק הכרתי ומכירה אותם, היה בעלי המנוח הטוב
ביותר… אהבתי אותו אהבה עזה, בכל מהותי, כאשר יכולה לאהוב רק אשה צעירה
ומשכילה; נתתי לו את נעורי, את אשרי, את חיי, את רכושי; נשמתי את אוירו,
התפללתי אליו כעובדת אלילים, ו… ומה? טוב שבגברים זה רמני על כל צעד
ושעל באפן המכוער ביותר! אחרי מותו מצאתי במגרת שולחנו קופסה מלאה מכתבי
אהבה, ובחייו – נורא הדבר אפילו להזכירו! – עזבני לבדי במשך חדשים
תמימים, חזר לעיני אחרי נשים אחרות ובגד בי, בזבז את הוני והתלוצץ עלי
ועל רגשותי… ולמרות כל אלה – אהבתיו, והייתי נאמנה ומסורה לו… ואם
מעט כל זאת, – הנה הוא מת ואני עודני נאמנה לו עד היום. אני קברתי את
עצמי לתמיד בין ארבעה כתלים אלה, ועד רדתי קבר לא אסיר מעלי את
בגדי־אלמנותי…
סמירנוב: (בצחוק של בוז): בגדי־אלמנות! אינני מבין,
– מה ומי אני בעיניך? כאלו אינני יודע בדיוק, לשם מה לובשת את שמלה שחורה
זו, ולמה קברת את עצמך בין ארבעת הכתלים האלה!… יודע אני יודע! זה הוא
מסתורי, – פיוטי כל־כך! יעבור במרכבתו ליד האחוזה איזה קצין, או איזה
פיטן גלם, יציץ בחלון ויחשוב: "כאן גרה אותה תמר המסורתית, אשה אשר
מאהבתה לבעלה קברה את עצמה בין ארבעת הכתלים" אין דבר, מבינים אנחנו את
מעשי־הלהטים האלה!…
הלנה: (קופצת ממקומה): מה? איך מעז אתה לומר לי את כל הדברים הללו?
סמירנוב: את קברת את עצמך חיים, – ובכל זאת לא שכחת לשים פוך על פניך!
הלנה: כיצד־זה מעז אתה לדבר עמי באפן כזה?
סמירנוב: אל־נא תצעקי, בבקשה ממך, אינני משרתך! הלא
תרשי לי לקרוא את הדברים בשמם הנכון. אינני אשה ואני רגיל להביע את דעתי
גלוי וישר! חדלי איפוא מצעוק!
הלנה: לא אני, אתה צועק! בבקשה להשאיר אותי במנוחה!
סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואלך מכאן.
הלנה: לא אתן לך את הכסף.
סמירנוב: לא, כי נתן־תתני!
הלנה: הנה, כדי להכעיסך לא תקבל אפילו פרוטה אחת! הניחני!
סמירנוב: אין לי הענג להיות בעלך או חתנך, ולפיכך, בבקשה, אל תעוררי שערוריה! (יושב) אינני אוהב זאת.
הלנה: (נושמת בכבדות מרוב כעס): אתה מתישב?
סמירנוב: ישבתי.
הלנה: בבקשה, ללכת מכאן.
סמירנוב: החזירי לי את הכסף! (הצדה) אה כמה כועס אנכי! כמה כועס אני!
הלנה: אין אני רוצה להכנס בשיחה עם מחוצפים! בבקשה להסתלק מכאן! לא תלך?
סמירנוב: לא!
הלנה: לא?
סמירנוב: לא!
הלנה: טוב איפוא! (מצלצלת במצלה)
דילוג (Skip):