לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
הייתי מפליג לי כחם יום קיץ
אל-ממלכות השלוה הנאדרה –
לעבי היער.
ושם, בין עצי-אל לא שמעו בת קול קרדם,
בשביל ידעו רק הזאב וגבור ציד,
הייתי תועה לי לבדי שעות שלמות,
מתיחד עם לבבי ואלהי עד-באי,
פסוח ועבור בין מוקשי זהב,
אל-קדש הקדשים שביער – אל-בת עינו:
מבית לפרכת של העלים,
שם יש אי קטן ירק, רפוד דשא,
אי בודד לו, כעין עולם קטן בפני עצמו,
דביר קדש שאנן, מצנע בין צאלים
של-זקני יער רחבי נוף ומסרבלי צמר:
תקרתו – כפת תכלת קטנה,
הכפויה ומנחת על העצים ממש,
רצפתו – זכוכית: ברכת מים זכים,
ראי כסף בתוך מסגרת דשא רטב,
ובו עוד עולם קטן, עולם שני,
ובאמצע כפה זו ובאמצע אותה ברכה,
זו נגד זו, שתי אבני כדכד קבועות,