לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
אבל מלך הודו לא אבה ללכת, כי זכרון אשתו הבוגדת ואחריתה המרה עצבו וימררו את רוחו ולא נתנוהו לשמח בשמחת הציד. ויהי כאשר ראה מלך סינים, כי אחיו לא יאבה לצוד ציד וילך לבדו עם אחזת מרעיו. ויותר אחיו הצעיר בבית. ויהי כי ארכה לו העת לשבת לבדו ויקרב אל החלון ששם נשקפה לו גנת ביתן המלך. והנה בעוד רגעים באו שפחות המלך ועל כתפיהן נשאו את המלכה היפה בנשים אל הגן, והמון משרתים ומשרתות הולכים הלך לפניה ולאחריה, וכלם אליה ישגיחו להקשיב אל כל הגה היוצא מפיה ולעשות ככל אשר תשאל נפשה. המלכה עמדה וקראה: הבו לי את הגלם המלך! ברגע זה העמידו לפניה את פסל השיש של המלך. המלכה רמזה לעבדיה ולשפחותיה: עתה גשו כלכם אל הגלם וירקו לו בפניו. ויעשו כלם כמצות המלכה ויקרבו כלם אל הפסל וכל אחד ירק לו בפני המלך. ותוסף המלכה ותאמר: עתה יקרב מי שחפץ ויכה את המלך בפניו. ולא אבו העבדים והשפחות להכות את המלך, רק עלם אחד, אשר חפץ למצא חן בעיני המלכה הרשעה, קרב והכה בפני השיש אחת ושתים, עד זב דם מיד המכה. ותמהר המלכה אל העלם ותשקהו ותקרע לולאה אחת מלולאות שמלתה ותחבש את פצעי ידו ותקרא: מה יקרת ומה נעמת לי, העלם, שהכית את מלכי שנוא נפשי; מי יתן ולא ישוב עוד מצידו והיית לי אתה למלך.