לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי ככל אשר הוסיף ללכת כן גדלה הנקדה השחרה, עד אשר הקריב אליה והנה ארמון אבנים שחרות בנוי הדר לפניו. דלת השער האחת פתוחה והשנית סגורה. בנפש שלוה נכנס המלך בפתח השער וידפק בלאט על הדלת, כי יפתחו לו ולא ענוהו. וידפק בפעם השנית והשלישית – ואין קול ואין קשב. אז דפק בחזקה, הקול נשמע עד למרחק וגם אז לא ענו אותו דבר. אל נכון אין בארמון איש, אמר לנפשו, ובלב אמיץ בא אל פרוזדור ההיכל ויקרא בקול רם: יושבי ההיכל הנחמד; אורח עומד פה בהיכלכם; ענוני! היש לכם פת לחם לתת־לו לסעד את לבבו. כה קרא פעם ופעמים – ואין עונה. ויחשב, כי אין איש אז אמץ את לבו ויבא מפרוזדור ההיכל אל הטרקלין פנימה וגם שם לא מצא איש. אך הרצפה היתה מכסה מצעות יקרות ובתוך הטרקלין היתה באר זרקת מים חיים, וארבעת אריות זהב אדם רבצו מארבעת עבריה ופיהם יז נטפי מים המתנוצצים כפנינים ואבני אקדח, ובגבה הטרקלין מרחפות צפרים שונות הנה והנה ורשת הפרושה ברום הספון עצרת בעדן מנדד הלאה. משתומם על המראות הנחמדים האלה ומתרגז על כי איננו מוצא מפתח לדעת את הנצורות על אודות הנהר והדגים אשר בו, ישב המלך על יד הדלת… פתאם הקשיב אנחות מרות יוצאות מלב קרוע ואחרי כן שמעו אזניו קול ישורר לאמר:
עד אנה עד מתי תשכחני, אלי?
לא תתן לי רחמים, לא תשא פני?
לימיני – מצוקה, חשך – לשמאלי,
שטן – מאחרי, אסונות – מלפני.
רם ונשא הייתי, האהבה השפילתני
עצמו אוצרותי – האהבה רוששתני.
מה תועיל לרבה קשת נחושה,
אם נקרע היתר ולא יוכל לקלע;
הפרש יסתיר פניו מבושה,
אם נפל סוסו ולרדף ולבלע
לא יוכל. רגלי לא יוכל לברח
מחרב אויבו החדה לטבוח.
כשמוע המלך את שירת היגון הזאת קפץ ממקומו וילך אחרי הקול ויבא אל אולם מרוח ונחמד.