לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
תחת שיהיו נלחמים בגבורה עם כל אשר עומד להם לשטן הרי הם יודעים רק להיות מותחים את מידת־הביקורת על כל דבר וקוראים לכל מה שיש לאחרים נוולות ושוכחים, כי אפילו מידת־הביקורת שלהם עצמה הולכת גם היא ונעשית יותר ויותר מנוולה ושכיחה וזולה מאוד.
אני הייתי אהובה. אושרי היה כה קרוב לי ולי נדמה, כי הוא מלווני תמיד ותמיד הוא הולך אתי שכם אל שכם; הייתי חיה וצוהלת ואפילו מחשבה לא באה אל לבי שאהיה יודעת את עצמי ומבינה את אשר אני מחכה ומה הדבר אשר אני חפצה בו. והימים היו הולכים, הימים היו חולפים… היו עוברים עלי אנשים עם אהבתם יחד, היו מרפרפים ימים בהירים ולילות חמים, היו משוררים זמירות ושחת היתה נודפת – וכל אלה, כל החביב ומפליא בזכרונות, עברו גם עלי, כמו שהם עוברים על אחרים, כה מהר, כה חינם, ונגוזו כטל ומחירם לא נודע… אים? איה כל אלה?
אבי מת. עלי קפצה זיקנה. כל אשר היה כה טוב, כל אשר שימח את הנפש, כל אשר הפריח תקווה בלבב – המולת־הגשם ומהלומת־הרעם והרהורים של אושר ודברים של אהבה – הכל עבר ונפל אל תהום הזכרונות וכבר אני רואה לפני מישור ארוכה, ארוכה וישרה וריקה; במישור לא תיראה כל נפש חיה ושם, בקצה, באפסיים, אפלה, אפלה ופחד.