לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
אלון אדיר אמר אל קנה הסוף:
'אכן, לך הצדק התאונן על אל.
הן גם חגב קטן, גם צל
צלצל, או פעמי זבוב
לך משא כבד, כבד מנשא.
כמעט יזחל אט אט גליל
או רוח כי ישב קליל,
וכבר רעוד ירעד גוך
ועד עפר ישח ראשך.
מדוע, הוי, דלות כה?
ואני למרום עבים ארימה מצח
כלבנון הר בשלג נצח;
אותי ישק ראשון הקו
של שמש בקר בזהר רב;
ברב עזי אשחק לרוח,
גם מפני סער לא אשוח;
אשר לך, קט, סער עז
אך לחש קל לי, נשימת־רז.
ולו גדלת פה מתחת לענפי
הרעננים המשתרעים סביב,
לא רע ומר היה כה גורלך,
כי אז פרשתי את כנפי
עליך, סוף אמלל, חביב,
ובעת סופה מצאת בי מחסך;
ואתה שוכן תמיד על שפת המים
מקום משכן רוחות שמים.
אכן, כל טוב מנע ממך אלהיך –
ואני מה צר לי, צר עליך'.
־ 'אל נא תנודה לי' – ענה הסוף – 'אל תצטערה,
אף כי דאגתך לי תעיד על טוב לבך:
אני לא אירא סער,
חתת כל שוכני יער;
יסער בעז, יהמה, יזעף –
אני אך רגע לי אכף,
אכף – לא אשברה.
ואתה, אלון אדיר וגא,
אם לא שחת עוד מפני
סערות העז עם כל העץ,
חכה לקץ'…
עודו מדבר, והנה בפאת צפון