לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויהי היום וכבש רך
עמד וישת ממימי פלג זך,
אז מן היער בא זאב
שוחר לטרף והוא רעב.
'איכה תעז פה את מימי לדלח?' –
הרעים הזאב עליהו קול בכח:
'כרגע תענש על עזותך!'
'אל נא, אדון נעלה, אל נא באפך',
ענה רכות השה:
'הואילה נא וראה בעיניך אתה,
כי אך במורד הפלג פה ולמטה
עומד עבדך;
ואני רואה
אותך כעשרים צעדים מני ומעלה,
ולדלח מי משקה הדר כבודך,
בשום אפן לא אוכלה'.
'אבל הן ארא',
קרא הזאב הפרא,
'כי כל מימי אתה דולח.
אף גם ידעתי נאמנה,
כי עוד לפני שנה –
אני איני שוכח –
בזיתני ותחרפני'.
'איככה חרפתיך,
ואני עוד טרם אז אולד?
הן גם היום יונק עודני'.
'אם לא אתה – חרפני אז אחיך'.
'אבל לי אין כל אח בחלד!
'אם כן – אחד ממשפחתך;
הלא ידעתי דבריכם,
גם רועיכם, גם כלביכם
דוברים סרה בי באשר המה.
עתה הנה היום – ואנקמה!'
וכרגע התנפל עליו ויסחבהו
אחריו בעבי הסבך ויטרפהו.