לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
איש היה שאהב רק נפשו מעודו
בכל נפשו ומאדו,
ולא שום איש זולתו.
הוא האמין בכל לב, כי אין איש עוד כמוהו
בעולם שידמה ביפיו אל יפיהו;
במראות הלטושות כי הביט בערה חמתו,
שלהכעיס הן תמיד משחיתות תמונתו –
על שקר כזה התחמץ לבבו.
כה שמח בחלקו, בנעימות אמונתו.
ואולם מזלו התקלס בו בלי הרף,
כי מבקר עד ערב,
באשר אך ישב ולאשר אך יבוא –
אך מראות ומראות
לו נראות ורואות
והן לועגות לו מכל עברים;
שם מראות על קירות החדרים
(וגדולות הן כגדל אנשים),
פה מראות־כיס קטנות לגברים,
ומראות בחגורות הנשים,
ומראות גם ברחוב, בחלון כל חנות –
הה, מפלט אין מהנה, אין פדות…
מה עשה גבורנו? הלך ויסתר
בעבי היערות, שם בין הררי בתר.
אך הרחק, אך הרחק מאדם ומעיר,
ממראות התרמית התלויות על הקיר.
שם ישב בדד… אך
בעבי סתר יער לרגל הגבע
מתנהל פלג זך
כמראה שלטש האמן לו הטבע.
כראותו את הנחל הביט אליו רגע –
אך – אהה, שד ופגע!
הגם הוא, הגם נחל הטהר
כאדם, כמראה ישקר
ויראני פנים רעי־תאר?
העיני ינקר?!
התמרמר כה האיש,
ויאמר להחיש
לו מפלט גם משם… אך
זה הנחל כה זך,
כה יפה הוא, כה טוב –
האותו יעזב?!
כמוהו כמונו כלנו
נאמינה, כי טובים רק אנו;