לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
פרבר העצים שהיה לפני עשרים ושלשים שנה מקום של ישוב קטן אבל מרווח לקצפים אמידים בעלי חורשות וגנים ובעלי מקשאות ומדלעות, נהפך עתה כולו לישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות תלושים. הכל נתיהד שם: הבתים, החצרות, הגדרות העקומות של החצרות, התרנגולת המנקרת באשפה, אפילו האויר והעוף הפורח באויר. הקצפים, ועמם החורשות, הגנים והמקשאות, נהדפו לאחור, הרחק מן הפרבר. שם משתטחים הערלים ברוחה תחת שמי ה' לכל אות נפשם, זורעים ונוטעים, רועים סוסים בשדה, מדליקים מדורות של זהב בלילות ומגדלים בקר וצאן עם "שקצים" וכלבים. הם נהנים ואדם מישראל נהנה אף הוא קצת; אדם מישראל משכים עם הנץ החמה ויוצא בעגלתו לשדה יער מחוץ לפרבר ושב משם בצהרים מלא ברכת ה' וריח הגן והשדה עמו; בצל ירוק, קלח של צנון, קפלוט של כרוב, מחרוזת של פטריות. חבילה של שחת רטובה עדין, ולפעמים גם תפוח אדום ופך קטן, מלא וגדוש תותי בר ודומדמניות, חבוי בתוך השחת…
ורק גויה עקשנית אחת, שקוריפינשטשיכא שמה, אשה ארמלית וחשוכת ולדות,שגדלה אסופית בתוך ביתה וכלב עם כלבים קטנים בחצרה – היא לבדה מכל הקצפים הקודמים החזיקה בנחלתה, חצר וגן אילן וירקות מאחוריה, החזיקה בשתי ידים – וקונם עליה שלא תזוז!