לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
בשכונה היהודית מצד הרחוב לא היתה מארינקא מראה את פניה אלא לפרקים. פותחת היא את הפשפש ושוהה רגע מבחוץ כשידיה מקופלות על לבה – ומיד חוזרת ונסגרת מבפנים. עינם ופיהם של העגלונים, המצויים עם קרונותיהם וסוסיהם הצרועים כנגד ירך ביתה, פוגעים בה תיכף ליציאה ומבריחים אותה מיד.
ואולם אחד מן הנערים, מאלו ההולכים לבית-המדרש ומצויים דרך אגב אצל הנקבים והסדקים שבגדר המבוי – יש שהוא מציץ בין פרצים לחברו ומתכון לשקוריפין ועינו פוגעת שלא במתכון במארינקא. עומדת היא ריבה זו, אדמונית ובעלת-איברים באמצע החצר, כפופה, למשל, על-גבי הכביסה, לבה מגולה טפח ועוד, וידיה החשופות טבולות עד חצין בקצפה לבנה של מי בורית צפה בערבה… אז תדבק פתאם עינו אל הסדק, תדבק ולא תמוש עוד. בעוד רגע והנה נער שני ושלישי ורביעי – וכל הסדקים ימלאו עינים. דומים הם באותה שעה כזבובים שחברו על חלת דבש. משוקעים עד הברכים בנעצוצים, עומדים הם שם מוטים מאחורי הגדר, מצחותיהם קבועות בנסר סדוק ועיניהם במארינקא. אין אומר ואין דברים – רק שתיקה ועיון. כל אחד זוכה בה בעיניו לעצמו, זוכה בכולה, בלי שיור כל-שהוא.