לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
וכך עומדים להם בתוך שורת הבתים דירת שקוריפינשטשיכא ובן-זוגה – הבית של חנינא-ליפא. כתף מול כתף הם עומדים, זו בראשה הפרוע ושערה המגודל וזה בכובעו החדש ובירמולקא הישנה; שניהם שוקעים באדמה משנה לשנה – כמו שמעיד בעליל הרוח שבין "הכובע ולירמולקא" ההולך וגדול – ושניהם טינא מרובה כבושה בחדרי חדריהם ובלבות בעליהם, טינא שהיתה מפעפעת בלחישה כארס של נחש-שרף ובאה מזו על זה ומזה על זו.
וכשתקפה האיבה בלב הבעלים עד להשחית, עד כדי טרוף הדעת, עד לשלח איש את בית חברו עם כל מה שבתוכו באש – היו שני בעלי-הדירות נטרדים פתאם מבתיהם ויוצאים כל אחד לחצרו ומתחילים, באין ברירה ובאין עילה להתלות בה, לכלות את חמתם בעצים ובאבנים או גם בבעלי-חיים אלמים, שבאו לידם. שניהם נעשים פתאם זריזים לבטלה, מתחבטים בחצר מזוית לזוית, מבקשים ומוצאים לעצמם מיני עבודה של מה-בכך, עבודה שאינה צריכה לגופה – וטורחים בה לשמה, מתוך קוצר רוח ואיבה עצורה, מרוסקת בין השנים. שקוריפינשטשיכא בודקת פתאם את שורת הפכים שעל-גבי התיתורא מוצאת שלא הודחו ושלא נתמרקו עדין כהוגן – והיא דנה אותם ברותחין ובהגעלה פעם שניה.