לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
מבני שתי החצרות לא התערבו בריב השכנים שתי בריות בלבד: האסופית של שקוריפינשטשיכא, מארינקא, ובן-גילה נח, בנו היחיד של חנינא-ליפא. בשעת קטטה היו הללו עומדים מן הצד ושותקים.
עוד בילדותם, בימים ראשונים לשכנות, נעשו שנים הללו ידידים אהובים. היא הרי היתה בימים ההם בודדה ועזובה כל-כך! בתחלה, כשדר עדין הדוד סירפים בשכונה, לא רבתה הרעה: באה היתה לביתו בשליחות הדודה לשאול קדרה ונפה, ולפרקים אף היתה משחקת בחול עם בנו הקטן מקרקא. הדוד עצמו אף הוא היה מקרבה: בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק, וכשהרבתה הדודה להכותה – היה בא ומצילה. אבל משעקר הדוד את דירתו והחצר הסמוכה נתרוקנה – חשך עליה כל עולמה. אין מעתה "דוד", אין מקרקא ואין כל, אבל יש "דודה" זעומה וציקנית ומכות ורעב וישיבת כלא בחצר. הימים ימי אביב היו, זמן של עבודה זריזה וחיה במקשה ובגן. "הדודה" היתה משכמת ויוצאת עם הנץ החמה למקשה, אל פועלותיה, ומאחרת לשוב עם צאת הכוכבים. את החצר עזבה מתוך אזהרה צרודה,אבל חמורה, "שלא לצאת אנה ואנה", על מארינקא הקטנה לבדה. מארינקא ציתה ולא יצאה אנה ואנה. כל היום היתה יושבת כלואה בתוך ארבע המחיצות ושומרת את החצר הסגורה מצדי צדדים.