לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
לולא הכלב הקטן – שקוריפין – שנטפל אליה בימים אלו ונפשו נקשרה בנפשה – היתה מתה בשממון. חמדה גנוזה אחת נשאה עמה בחיקה – מחרוזת של כעכים קטנים ונוקשים, שהדוד, לפני יציאתו, הניחם לה במתנה. ימים רבים חסה עליהם מלאכלם וכל עת שנשארה לבדה היתה מוציאתם מחיקה ומשתעשעת בהם. בכל יום היו בעיניה כחדשים ומוצאת בהם סגולה אחרת: צהובים הם, עגולים כטבעות ומקשקשים כאבני חצץ… אמת, קטנים הם, אבל כמה עבים, כמה עבים… כמעט שאין להם חלל כלל. שבע פעמים ביום היתה מונה אותם באצבע אחד אחד – וראה זה פלא:: לעולם הם תשעה, לא פחות ולא יותר. אבל כשגבר עליה פעם אחת הרעב, לא עמדה בנסיון ואכלתם. מאז לא נשאר לה בעולמה אלא הכלב שקוריפין וזכר הדוד. ביחוד זוכרת היא יפה יפה את דבריו האחרונים של הדוד. הוא נכנס במגפיו הגבוהים, כשהשוט בידו, אל "הדודה" להפרד ממנה, ולפני יציאתו אמר לה בלשון זו: "ראי, זקנה", – כר אמר מפורש, מלה במלה – "ראי, זקנה, אל נא תכי יותר מדי את התינוקת, עלובה היא, יראי את אלהים". את הדברים המתוקים, הנחמדים, האהובים האלה, שמעה היא, מארינקא, בעצם אזנה כשישבה על הסף וחתכה דלועים לחזירים.