לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
לבה גוע מהכרת טובה, וכשיצא הדוד ועבר על הסף – מהרה היא ועמדה על ארבע ונשקה לו במגף מאחוריו נשיקה חטופה וחשאית, מבלי שידע… אמת, הדודה לא קימה את צואתו ולא חדלה מהכות, אבל מארינקא אף היא לא פסקה מלחזור בלבה על אותם הדברים יום יום: "ראי, זקנה…"
ופעם אחת תקפה יצרה ועברה על אזהרת הדודה. לבה משכה אל הבית העזוב של הדוד סירפים, עמדה ויצאה כמתגנבת מן החצר ונכנסה לשם.. בכניסתה תקפה עצב גדול כל-כך. הבית עמד ריק, שמם, וכזר היה בעיניה. הדודה אומרת שנמכר לז'ידים. מי הם הז'ידים שיבואו לכאן? ולהיכן יצא הדוד סירפים? דומם ישבה באחת הזויות לארץ והתחילה בוכה. הבכיה היתה מתוקה, מתוקה, נובעת ויוצאת מן הלב מאליה. היא היתה רוצה לשבת כך בזויות זו ובבכיתה כל ימיה… פתאם נכנסו לבית שני מיני. בריות משונות: אחד בן-אדם קצר ושמן, בעל שער ובעל קפוטא ובידו שוט, ואחד בעל צפרנים אדומות וקנה המדה, אמת-הבנין, בידו. מתוך הדמעות שנקוו ורתתו בעיניה נראו לה פרצופיהם משונים ומאוימים כל-כך. מארינקא נבהלה, צמצמה עצמה בזוית ונשתתקה. הבריות שהו קצת בבית, בדקו בעיניהם את הכתלים, את התקרה, את החלונות – ויצאו. ומיד חזרה מארינקא לבכיתה. אבל הבכיה שנטרפה באמצע, היתה עכשו תפלה, בלא טעם.