לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
לערב מצאתה הדודה מנמנמת שם באפלה – גררתה בשערותיה לבית.. מאז לא יצאה עוד מן החצר ולחוץ אפילו פסיעה אחת. בודדה ועגומה היתה יושבת לה כל הימים על גבי האצטבא שבין שורת האילנות ולבית, ולרגליה רבוץ מי שהיה אז אף הוא קטן ובן-חורין ובלא שלשלת על צוארו – הכלב שקוריפין, זו הנפש האחת הכרוכה אחריה ויודעת לבבה. רובץ הוא אותו קטן לפני מארינקא, שומר את פיה ועיניו בעיניה. ממרחקים מצד הגנים והמקשאות עולים ובאים פליטי קולות של שירות הפועלות, קולות צלולים, רעננים, אביביים, ושניהם, מארינקא והכלב, זוקפים פתאם את אזניהם. הכלב מתחיל רוטט, רוטט, ופתאם הוא מתנער וקופץ על רגליו, מכשכש בזנבו ונותן עיניו במארינקא, כמי שלוהט ואומר: "לכי ונלכה, מארינקא, ותיכף ומיד! …" והיא מעלה אותו על ברכיה, לוחצתו אל חיקה: "אסור, שקוריפין, אסור, הדודה מכה…"
ובאחד מן הימים הללו נתמלאה החצר השניה המולה. "הז'ידים באו", אמרה הדודה. ומן היום ההוא נעשו אזהרותיה של הדודה ביציאתה חמורות וצביטותיה חריפות משהיו. על שמירתה המעולה הוסיפה שמירה מעולה ביותר: כל מה שניתן להטמנה ולנעילה, הטמינה ונעלה, תלתה מנעולים גם על המרתף, על עלית הגג, על דיר העצים. הביאה לחצר כלב חדש. "הביטי בשבע עינים", היתה הדודה מזהרתה מעתה אזהרה כפולה שמונה, " שומעת את? היהודים והצוענים כולם גנבים. שומעת את? תקע היהודי חוטמו לכאן – את הכלבים שסי בו, את הכלבים. שומעת את? את הכלבים – היהודים יראים. שומעת את? הרי לך כאן פת ובצל ואל תצאי אנה ואנה. שומעת את? אם יאבד מן החצר מה-שהוא את עורך אפשיט. שומעת את?…"