לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
עברה שנה אחר שנה, השכנים נסו אליה רכות וקשות, הביאו את מחיצות חצרה במצור של בנינים מכל צד, הקיפו עליהן רפתים, אשפתות, תלי זבלים, נדבכי אבנים; לסוף התחילו מזחילין לתוך חצרה את המים הרעים, סקלו מרשותם לרשותה, פרצו גדרותיה לקיסמין ולהסקה, "מעשים אשר לא יעשו" עשו עמה – ושקוריפינשטשיכא באחת: "איני זזה מכאן, יהודים! תפקע עינכם ומררתכם – ולא אזוז! " אין לך יום בלא תגרה וקטטה עם שקוריפינשטשיכא ואין לך שבוע בלא משיכה לבית-דין. הם שופכים לחצרה אפר ורמץ – מחזירה היא להם אודים עשנים. ופעם אחת כמעט שלא נפלה דליקה. הם מורטים אוזים ומפריחים נוצות לחצרה – חורכת היא בן-חזיר ושולחת את עשן החרכה בחלונותיהם; הם עושים את מחיצות חצרה דפנות לבתי-כסאות – מגביהה היא את המחיצות טפח וטפחים כנגד חלונותיהם ממש ומקדרת עליהם את היום בצהרים. הם משלחים נעריהם בגנה – משסה היא בהם את הכלבים…
"אגוז קשה הוא, ולא במהרה יתפצע" – נואשו השכנים והרפו ממנה לפי-שעה – "יבוא יומה!"