לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
שומעת את, שומעת את?" אוי כמה שנוא על מארינקא דבור תוסס וחוכך זה. על לוח לבה מלמעלה, סמוך לכתף, יש – כך נדמה לה למארינקא – כמין חכך עגול מורגש, כגודל מטבע, שאותו הדבור בשפשופו התמידי שחקו שם, ולעולם הדבור פוגע ומשפשף דוקא במקום ההוא, מקום המיוחד לו לבדו: "שומעת את, שומעת את!"
ומארינקא מרכנת ראש ושומעת. וברגע שהפשפש האחורני, זה שבירכתי הגן, צווח שתים ונוקש אחת מאחורי הדודה היוצאת – מיד, והנה היא אצל המחיצה שבין שתי החצרות. מיום שבאו הז'ידים לשם עשויה היא לעמוד כך יום יום הפוכת עורף אחורי הגדר, ראשה הקטן בין שתי כפות ידיה ועיניה מצומצמות בסדק. יפה לה עמידה זו מישיבת שממון על-גבי האצטבא. רואה היא פנים חדשות ושומעת דבר משונה: "גע-גע-גע", "גיר-גיר" – ואינה מבינה כלום. על פני הקרקע מונחים, סדורים ומפוזרים, סארים וצבורים של קורות, קרשים, נסרים, כלונסאות, שחיפים ושאר פשוטי כלי עץ, מהם ישנים ושחורים ומהם חדשים ולחים, מבהיקים עדין בלבנוניתם ומצהירים בטפין של שרף חי וחריף-ריח. קרונות נכנסים ויוצאים. עגלונים ועוד בני אדם. בין הסארים סובב הולך אדם קצר ושמן, בעל שער ובעל קפוטא, והוא מתעסק וגונח ומזיע. היכן ראתה אדם זה? כמדומה שכבר נגלה אליה פעם אחת. כן, כן – הוא הוא!