לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
זוהי אותה הבריה עצמה שהבעיתה אותה באותו בין-השמשות כשישבה בזוית ובכתה. "והוא הז'יד" – מחליטה מארינקא בפחד ומציצה עוד. בין רגלי הז'יד מתלבט איזה נער שחרחר ומקווץ שער, שמטפס ועולה מסואר לסואר, מקפץ על קורות ומדלג על כלונסאות, עומד על דוכנו ומעורר שוט באויר, מצליף וקורא: "הי, הי! " הזקן בעל השער והקפוטא גוער בו, שומטו מעל הסואר, דוחפו דחיפת ברך מאחוריו ומשלחו – והקטן פורש ורץ בבכיה לבית. ומיד נפלה בת-קול צוחנית בחצר, קול אשה קוראת מעבר הבית: "נינא-ליפא! נינא-ליפא! …" ועוד כמה מלות צוחה, שאינן ברורות לה למארינקא… שקוריפין הקטן, שהיה עמה באותו מעמד, התחיל פתאם מכרכר כנגד הגדר – אץ-אץ – והב-הב! מארינקא פקעה בחרדה מעם הגדר וברחה עם שקוריפין למקומה הקבוע – אל האצטבא.
"נער יפה וזריז", הרהרה מארינקא, "הגם הוא מן הז'ידים?"
עברו אחר כך למארינקא ימים אחדים של סיוע ושמוש בעבודת הבית והחצר עם שקוריפינשטיכא. בגן שבירכתי החצר נזמרו האילנות, והקטנה היתה רדופה ומטולטלת כל היום ממקום למקום, יורדת למרתף ועולה לעלית הגג, הולכת ורצה בשליחות, מהלקטת לתרנגולים ובוללת לחזירים – ועל הכל סופגת צביטות. מחצר הז'יד עלה כל היום קול פריקה וטעינה: זרוק פרוק, פרוק זרוק! – ושקוריפינשטשיכא היתה רותחת וצובטת, צובטת ורותחת…