לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ולאחר ימים, כשנשארה מארינקא שוב לבדה וחזרה אל הסדק – לא ראתה כלום. צבור גבוה של קורות, תלול סמוך לגדר, היה חוצץ בפניה. הדבור שהגיע מעבר לקורות היה עמום וסתום וגם נלעג ביותר: לא-לא, לא-לא.הטתה אזן, אולי תבחין בין הקולות את קול הנער – ולא יכולה.
ביום השני בבקר, תיכף ליציאת הדודה מן החצר, עמדה מארינקא, בדקה את המחיצה לכל ארכה, ובינות לבתים מצאה בה נקב של סיקוס שנשר, נקב מפולש וסגלגל, כדמות גלגל עינו של השור. הנקב היה למטה, סמוך לקרקע, מכון כנגד התיתורא של כותל השכן – כרעה והציצה בו. אפלולית ודממה. בין המצרים, תחת שפולי הגג של השכן, נמשכת רצועה קטנה ושחורה של עפר תחוח ומפורר. הרצועה עשויה כולה ערוגות ערוגות קטנות, ובאמצע נעוץ מעדר. אין איש. "מי הוא שזורע כאן?" תמהה מארינקא. פסיעות! שקוריפין התנער וזמן עצמו לנבוח. "תס!" הקדימה מארינקא להשתיקו והטתה אזן. לא פסיעות, אלא שעטת רגלים, מעין דהרות סיח. השעטה באה מן הצד, באה וקרבה, ולכאן, ולכאן…