לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
וברגע זה נבח הכלב. נח נתפיס מיד ונכנס עמה בדברים. הוא שאלה על הכלב והיא ענתה, ומענין לענין התחיל לפתותה, שתעבור עם הכלב אליו, אל הסמטא.
"אני, רואה את", השתדל נח להסית, "גנה אני זורע, בואי ונזרע ביחד. יש לי כל, חי ראשי. הרי פולים, הרי קטניות והרי חמניות". והוא הוציא מן הכיסים בזה אחר זה את זרעוניו. "לא תגידי לאיש?", שאל פתאם בלחישה, "משל אמי לקחתים. בסתר. אמא לא תדע כלום, וכשיגדלו אשיב לה עשרת מונים, חי ראשי… נו, מארינקא, רוצה את?"
מארינקא נדנדה בראשה: לאו!
"מדוע?" – נצטער נח.
"כך. אין השמש בסמטא".
"ומה בכך?" – תמה נח ונבעת.
"הצמחים יגדלו שוטים ואתה טורח לחנם".
"אי שקרנית", הקפיד נח שוב וכמעט בכה, "יגדלו, יגדלו, וגם יביאו פירות. השמש מגיעה לכאן לפנות ערב. בעיני ראיתי. אני, הרי יודע אני…"
מארינקא לא השיבה כלום. היא הושיבה את הכלב בחיקה, העבירה כפה על ראשו ונפחה לו מאחורי האוזן. נח בקש לומר לה עוד דבר-מה, אבל ברגע זה נפלה בחצר בת-קול צוחנית, קול אשה קוראת מעבר הבית: "נח! נח!"
נח קפץ ונעלם מן הסמטא.
ד
ומן הבקר ההוא ואילך נעשו שני הילדים ידידים. בשעות שאין שקוריפינשטשיכא בחצר, היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם.