לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
נח היה מדבר הרבה הרבה, והכל ברגש רותח ובהתפעלות ובשבועי שבועות, כשלחייו מתלהטות ועיניו דולקות. הבל חם היה נודף מפיו וטופח דרך הנקב על עפעף עינה היחידה של מארינקא. מדבר היה על הכפר שיצא ממנו, על החברים שהניח בכפר ועל הכלבים הקטנים והיפים שהיו לו שם. או, אוי – הוא עצם עיניו מתוך כונה ומתיקות – קטנים כל-כך, יפים כל-כך! … ועוד היה מדבר על איזה יער: יער גדול, גדול, גדול – ככל העולם כולו, חי ראשו. העצים גבוהים כל-כך – אימה ופחד! הוא בעצמו עבר באותו יער, חי ראשו. כשיצא עם אבותיו מן הכפר עבר בו בעגלה. הם נסעו ונסעו ונסעו והיער עדין לא כלה. מתי יצאו מן היער אינו יודע. הוא נתנמנם בעגלה על-גבי הכסתות. וכשניעור ולא ראה עוד את היער, בכה, חי ראשו. הוא בכה כל-כך! ואף"מינצא" פרתם בכתה. היא היתה הולכת מאחורי העגלה קשורה בחבל – ומשעה לשעה החזירה ראשה לאחוריה וגעתה בבכיה. מתגעגעת היתה על העגל שנשאר בכפר. אוי, כמה יפה היה העגל! אדמוני וטלאי לבן במצחו. כל היום היה מקפץ; וכך היה מקפץ: אץ, דץ, קפץ! פיטרא קנה אותו בשמונה זהובים, חי ראשו. את הסיח קנה קוזמא. אף הסיח היה מקפץ, אלא שהיה שחרחור ובעטני.