לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
בכפר היו להם הרבה פרות והרבה סוסים, עתה אין להם אלא פרה אחת, הי מינצא, וסוס אחד, שמרגז שמו. הנה הוא עומד בארוה. אה, לה, למארינקא, אין שמרגז! …
ומארינקא אף היא היתה מספרת לנח על העבודה בחצר ובגן, על פירות הגן ועל לינותיה שם בלילות אפלים. לבדה היא לנה שם בתוך הצריף, והיא יראה וחרדה כל-כך. כל הלילה מתהלך במשעולי הגן ובולש בין האילנות אחד"נעלם". מהלך הוא בחשאי אילך ואילך, אילך ואילך, אפילו שקוריפין מתירא: הוא שוכב אז ורועד בצדה על אלומת התבן, עוצם עיניו ועושה את עצמו כלא שומע… את הדבר הזה היתה מארינקא אומרת בלחש, כמגלה סוד, ולחישתה היתה מלאה חרדה נעלמה, שנאצלה ממנה ובאה גם על נח וצננה רגע את דמו הרותח… בשיחה אחת שאלה נח: היכן אמה?
"איני יודעת", אמרה מארינקא בלחש.
"ואביך?"
מארינקא החרישה.
מת? יתומה את?"
'אין לי אב" אמרה מארינקא והורידה ראשה.
נח נתמלא עליה רחמים. ובימים שלאחר כך היה מביא לה חלק מכל המעדנים שנתנה לו אמו. בימי בכורי הפירות בגן היו עושים חליפין: הוא זורק לה דרך הגדר פת לבנה של שבת והיא זורקת לו תפוח נאה או אגס מהודר. פעמים שהוא מפרר לה מן הקורקבן שנתנה לו האם ומושיט לה דרך הנקב. כמה פעמים נתאוה לרדת לתוך חצרה – ולא יכול. החצר היתה סגורה ומסוגרת מארבע רוחותיה. ופעם אחת, כשהגיע נח לפרשת סוסים, הודיעתו מארינקא בדממה, כדרכה, שאף בארות הדודה עומד סוס וננס הוא, גוצי שמו. הדודה מוליכה בו פירות לעיר. נח התרגש: