מאחורי הגדר
מהירות (Speed):0 WPM
|דיוק (Accuracy):100%
|זמן (Time):00:00
|התקדמות (Progress):0%
לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"באמת? ננס? בי, מאריניטשקא, הראיני את גוצי, הכניסיני לארוה…"
"לא, לא, לא" –נבהלה מארינקא –"אסור!"
"הן, הן, הן" – התעקש נח – "מותר!"
ותוך כדי דבור הוא מטפס ועולה במחיצה. מארינקא נתחלחלה, קפצה ממקומה ופרשה כפיה: "רד, נוי, רד! הדודה תהרגני. אוי, אוי, רד!"
ונח ירד. "למה היא יראה כל-כך את הדודה?" היה מהרהר אחר כך נח מתוך רחמים למארינקא ושנאה "למכשפה" הזקנה, "ואיזה הדרך באה מארינקא לכאן?" ביותר גברו עליה רחמיו בימי שבתות ומועדים, כשהוא היה יוצא לחצר שמח וטוב לב, מהודר ושבע, ומצא את מארינקא יושבת או עומדת מעבר הלז על עבודתה ופניה ומלבושיה וכל בריתה כתמול שלשום – כולם חול. באותה שעה נראתה לו עלובה ואומללה כל-כך! "למה אין היא יהודית?" – היה מצטער נח. וכשכון רגע שאין הדודה רואה, היה ממהר וזורק לה מעבר לגדר ממעדני השבת: פרוסת רקיק, דובשנית וכדומה, ממה שהצניע בכיסו לכתחלה לה ולשמה.
פעם אחת, כשנכנס נח לאחורי הבית, הגיע אליו מעבר הלז קול צוחה מעוכה, מין שאגה רצוצה וכבושה. הציץ בנקב לחצר – אין איש. השאגה יוצאת מתוך הדירה, ושל מארינקא היא. "הדודה מכה" – הרהר נח והטה אזנו. הצוחה היתה עמומה ומרוסקה, אבל יוצאת מתוך הנשמה ונוקבת את המח. כזה שכווים את בשרו בשפוד ופיו סתום. נדמה לו לנח, שהיא צווחת מתוך תוכה, שואגת מתוך צפרני רגליה ושערות ראשה. לא יכול נח לעמוד מפני אותה צעקה – עוה את פניו מכאב רב והתחיל טופח באגרופו הקטן על הגדר, טופח ובוכה, טופח וחורק את שניו: "אוי, אוי, הרפי, הרפי, הרפי!" בצד השני לא עשתה הדפיקה שום רושם, כנראה, מפני שהשאגה לא פסקה, אבל מצד זה הרגישה ציפא-לאה בדבר ומהרה לבוא, בקושי התיקתו מן הגדר. פניו היו חורים וכל גופו רעד מכעס. "אוי אוי!" קרא ורקע ברגליו. " היא תהרגנה, היא תהרגנה". ציפא-לאה משכתהו לבית ו"בטלה חלומות":
"לא, לא, לא" –נבהלה מארינקא –"אסור!"
"הן, הן, הן" – התעקש נח – "מותר!"
ותוך כדי דבור הוא מטפס ועולה במחיצה. מארינקא נתחלחלה, קפצה ממקומה ופרשה כפיה: "רד, נוי, רד! הדודה תהרגני. אוי, אוי, רד!"
ונח ירד. "למה היא יראה כל-כך את הדודה?" היה מהרהר אחר כך נח מתוך רחמים למארינקא ושנאה "למכשפה" הזקנה, "ואיזה הדרך באה מארינקא לכאן?" ביותר גברו עליה רחמיו בימי שבתות ומועדים, כשהוא היה יוצא לחצר שמח וטוב לב, מהודר ושבע, ומצא את מארינקא יושבת או עומדת מעבר הלז על עבודתה ופניה ומלבושיה וכל בריתה כתמול שלשום – כולם חול. באותה שעה נראתה לו עלובה ואומללה כל-כך! "למה אין היא יהודית?" – היה מצטער נח. וכשכון רגע שאין הדודה רואה, היה ממהר וזורק לה מעבר לגדר ממעדני השבת: פרוסת רקיק, דובשנית וכדומה, ממה שהצניע בכיסו לכתחלה לה ולשמה.
פעם אחת, כשנכנס נח לאחורי הבית, הגיע אליו מעבר הלז קול צוחה מעוכה, מין שאגה רצוצה וכבושה. הציץ בנקב לחצר – אין איש. השאגה יוצאת מתוך הדירה, ושל מארינקא היא. "הדודה מכה" – הרהר נח והטה אזנו. הצוחה היתה עמומה ומרוסקה, אבל יוצאת מתוך הנשמה ונוקבת את המח. כזה שכווים את בשרו בשפוד ופיו סתום. נדמה לו לנח, שהיא צווחת מתוך תוכה, שואגת מתוך צפרני רגליה ושערות ראשה. לא יכול נח לעמוד מפני אותה צעקה – עוה את פניו מכאב רב והתחיל טופח באגרופו הקטן על הגדר, טופח ובוכה, טופח וחורק את שניו: "אוי, אוי, הרפי, הרפי, הרפי!" בצד השני לא עשתה הדפיקה שום רושם, כנראה, מפני שהשאגה לא פסקה, אבל מצד זה הרגישה ציפא-לאה בדבר ומהרה לבוא, בקושי התיקתו מן הגדר. פניו היו חורים וכל גופו רעד מכעס. "אוי אוי!" קרא ורקע ברגליו. " היא תהרגנה, היא תהרגנה". ציפא-לאה משכתהו לבית ו"בטלה חלומות":
דילוג (Skip):