לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"תוף, תוף!" רקקה לארץ וקנחה בסינרה את חוטם נח. "הילד יוצא מדעתו מבטלה. צאינה וראינה, בנות ישראל, כשהמכשפה מכה את ה'שריצה' – הוא מקיש בגדר ובוכה. הראיתן מימיכן?… אוי ואבוי לאמא, כולו כחול כטחול…"
וכשעלה באותו לילה על משכבו לא יכול לישון. הוא במטה ולבו מאחורי הגדר. אותה השאגה האיומה חזרה ונעורה באזניו ובקעה את מחו. היא אינה מגיעה עוד מבחוץ, מאיזה מקום אחר, אלא מתוכו עצמו. כל עצמותיו תשאגנה. נח התרומם ממשכבו והדביק אזנו אל הכותל, זה שפונה לצד הגדר והוא ישן סמוך לו. הכותל שואג, שואג, שואג בקול.
"מה עושה לה המכשפה" – קדחה מחשבה במחו – "מה היא עושה לה?"
ובפגיעה ראשונה שאחרי זה, שאלה על כך. מארינקא לא השיבה כלום, אלא עמדה וחשפה את ידה עד למעלה מן הקיבורת: "ראה…"
היד היתה צבוטה ומרוטה כולה, ומראה כפומפיה. חברבורות אדומות וצלקות כחולות היו זרועות עליה כגבשושיות צפופות זו בצד זו והן מרובות על הלבן.
"מה זאת, מארינקא?"
"צביטות…"
סנטרו של נח רתת. בקש נח לאחוז בידה של מארינקא, להעביר עליה בכפו, להחליקה – אלא שהגדר היתה חוצצת.
"היד כואבת, מאריניטשקא, כואבת מאד?"
מארינקא נענעה בראשה: לאו. "בשעת צביטה תכאב. אוי, כמה תכאב, עתה לאו".