לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"אבל למה היא מענה אותך?" צעק נח וטפח באגרוף על הגדר – "מאריניטשקא, למה היא מענה אותך, הא?…"
"אסופית אני, נוי, אב ואם אין לי", השיבה מארינקא ובכתה חרש…
אסופית? מהי אסופית? ולמה הבריות קורין לה ממזרת? ומה זה אין לי אב ואם? מתו? אבל מארינקא אומרת, שאינה יודעת היכן הם?
עמד פעם אחת ושאל את אמו:
"אמא, מהי אסופית?"
ציפא-לאה היתה ברגע זה טרודה מאד עם שפחתה בטגון לביבות ואת שאלת בנה שמעה ולא שמעה.
"הא, אסופית?" אמרה ציפא-לאה, כשהיא צופה בפי התנור נתונה כולה ללביבות הרוחשות שם בחמאה. "אסופית, אומר אתה? אסופית – זוהי, זוהי – אוי ואבוי לי, הלביבות נחרכות!"
וציפא-לאה הריצה מפי התנור את המשרת עם הלביבות שבתוכה.
"אמא, אמא" – לא הניחה נח – "מהי אסופית? הא, אמא?"
"אינך יוצא מזה, מזיק? חנינא-ליפא!"
ולא ידע נח מהי אסופית. על הדבר הזה עמד אחר כך, לסוף ימים – אבל בעת ההיא כבר היה נח מזדמן עם מארינקא במחיצה אחת, בלא שום חציצה…
ה
מעבר לירכתי החצר של חנינא-ליפא וגנה של שקוריפינשטישיכא, מאחורי השכונה היהודית והלאה, שם יש כעין עולם חשאין בפני עצמו – קרפף שמם ורחב ידים. הקרפף נתון כולו בתוך מקשאות ומדלעות ומוקף מחיצות מכל צד.