לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
והמצור הולך בינתיים ורב משנה לשנה, ושקוריפינשטשיכא הולכת ומתבצרת מפניו: את המחיצות הגביהה טפח אחר טפח; על כלביה, נוטרי חצרה וגנה, הוסיפה כלבים חדשים; את השער והפשפש, אלו שהיו פתוחים לרחוב, לצד שכונת היהודים,סגרה בבריחים ולא יפתחו – וכך הבדילה את עצמה לגמרי מן השכונה. כשהיתה היא או מארינקא, האסופית שלה, צריכה לצאת לשוק או לעיר – היו יוצאות דרך הפשפש האחורני, זה שבירכתי החצר והגן, ומשם היו הולכות בשביל היחיד, דרוס רגליהן, מטפסות ועוברות על גדרות נמוכות וסובבות בעקיפין דרך מקשאות וקרפיפות, מקום שאין עין ורגל של יהודי מצויות כל-כך, ומשם והלאה, עד שהן נבלעות ונעלמות בין צללי אילנות ושיחים שבצדי דרכים.
דרך השכונה עצמה לא היתה שקוריפינשטשיכא עוברת אלא בזמן הוצאת פירותיה בעגלה לשוק. אז יפתח השער החיצון בקול שריקה וחריקה, ומן החצר היתה יוצאת טעונה פירות עגלה בת שני אופנים, דיופני, משוכה על-ידי סוס קטן כעין סיח, "גוצי" שמו. בעגלה על גבי הפירות היתה יושבת שקוריפינשטשיכא והמושכות בידה. פרחי העגלונים, שהיו עומדים כנגד השער ומצפים ליציאה זו כלביאת משיח, היו ממצעים לה דרך ביניהם ומקבלים את פניה בתרועה גדולה. אגב חדוה הם חוטפים מתוך העגלה קשוא גדול וירוק, תפוח אדמדם או אגס מהודר ונועצים בהם את שניהם החזקות תיכף ומיד, לעיני הנגזלת…