לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
מכל הגדולה הקודמת לא נשתירו בו אלא שני אילנות: אחד אלון זקן ושבע ימים, אזרח איתן ומתערה, שעומד באמצע הקרפף ומגביה קומתו על כל גגות הפרבר, ואחד עץ אגס, נמוך ויבש למחצה, שעומד על תלו הקטן מן הצד ומתנונה בחמה. יש שם גם אוג אחד, אוג עבות ורב צמרת – אבל זקן זה עומד בדל מחוץ לקרפף, סמוך לפרצה, וכשהוא נשען בצמרתו הענפה והעבותה אל הגדר מבחוץ, הריהו צופה ומביט כל הימים מרחוק אל חברו האדיר והזקן ממנו שמבפנים – אל האלון. הנער נח, לאחר שנעשה לבו גס בסביבות השכונה, היה בא לאותו קרפף ללקוט מאגסי הבר ולבקש קנים, וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוקפתו מעין אימה מתוקה של יחוד, כזה שהוא נכנס לחורבה. הוא לא היה מזדקר לשם בבת-ראש, אלא קמעא קמעא, כמתגנב. מתחלה תקע ראשו לתוך הפרצה, מציץ לכאן ולכאן, ואחר כך מכניס רגל לשם, והכל בזהירות ובחשאי – הס! … פרכוס כל-שהוא, קפיצת שפן מתוך אחד הבורות היה מרתיע את לבו מתוך איזה פחד כמוס ומתוק כאחד. הוא לא ידע בעצמו יראה זו מהי, אבל היא שלטה בו, תיכף להכנסת הראש, מאליה. יש באותו קרפף איזה כח טמיר, מאים ומושך כאחד. מעין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומשכת, מכל המחבואים, מכל השיחין והבורות.