לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"צאי", אמר לה נח כשהוא תומך בידו את הנסר המוטה אל הצד.
מארינקא, ועמה הכלב, נדחקו ויצאו. החמה טפחה על פני מארינקא בכל ציציותיה – ועיניה הכו בסנורים. לבבה תעה מאורה עזה ורוחה רבה. כל עשב וסבך שנתנה בה עיניה – זרח. האהילה בכפה על המצח ובת-שחוק של הכרת טובה אלמת עלתה וצפה על פניה.
"טוב, מאריניטשקא, טוב?" שואל נח כשהוא אוחז בכף ידה ומציץ מאושר לתוך עיניה.
"טוב מאד, נוי, טוב מאד", עונה היא שוחקת וזורחת כלה.
"ואל הגן, מאריניטשקא, תכניסיני?"
"אכניסה, נוי, אכניסה".
"ותפוחים תתני לי?"
"כמה שתרצה".
"ואגסים ושזיפים?"
"הכל אתן, הכל…"
ואולם נח לא שמע עוד. נח נהפך לגלגל החוזר. משוגע משמחה ומשטף כח הפיל את עצמו פתאם על גבי הדשא והתחיל להתהפך על ידיו ועל רגליו, כמין אופן בעל ארבע יתדות, שמתגלגל והולך מאליו… הכלב אף הוא התחיל רץ ומתפלש ומכרכר אחריו. פתאם נבלע נח בקרקע. מן הארץ עלה בעוד רגע צפצוף משונה. הכלב החזיר ראשו לאחוריו לצד מארינקא ועמד כתוהה, עיניו שאלו: מה זאת?
"נוי!!" – קראה מארינקא מפוחדת קצת.
"חא-חא-חא!" – צץ נח ועלה בצחוק מן הבור שבדרך גלגולו נפל לשם – "יפה צפצפתי, הא? בואי וראי, גומא, גומא".