לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ונח רץ ומושך אחריו את מארינקא ואת הכלב, ומראה לה גומות חבויות תחת סבכי קוצים וסריגי דשאים. מתוכן נשמעת כעין רחישה וזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין. באחת מהן נצנצה לטאה ונעלמה מיד. שקוריפין פרש פתאם מן החבורה והתחיל רודף אחרי שפן…
"חטף, חטף, חטף!" זרזו נח ורץ אף הוא לצד זה. השפן הגיע בדלוגיו עד למחיצה ושם נעלם.
"חבל!" – נתיאש נח ונפל יגע לארץ – "נסתתר בין הדשאים, יש כאן הרבה הרבה שפנים. אף קפודים וחפרפרות יש כאן, ואף נחשים ועקרבים".
"נחשים?" נבהלה מארינקא.
"צה-צה-צה, איני מתירא מהם. בכפרנו היו הרבה נחשים. דרים היו בעקרי ביתנו. גדולים, קטנים וקטני קטנים. היו בהם יפים כל-כך. אבא היה יוצא בקרדומו וקוטל בהם".
"אסור להרוג את הנחש", אמרה מארינקא ביראה.
"שוטה, אסור? – מצוה להרוג. פגריהם היו מוטלים בחצרנו חמרים חמרים. הייתי תולה אותם על גבי הגדר כנקניקים, חי ראשי. מארינקא" – נזכר פתאם נח וקפץ ועמד על רגליו – "ואימתי לגן?"
"לך אחרי" נענענה לו מארינקא בראשה, "שקוריפין!
שקוריפין פרש מן הדשאים, שהריח ופשפש בהם, ורץ אחרי מארינקא ונח אל הגן. אצל המחתרת על-גבי הקרקע היה מוטל עדין כנשכח הקרדום הקטן. מארינקא סלקה את ה"וילון" אל הצד: "הכנס!…"