לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ושלשתם נבלעו בגן. נח הבקיע ובלש ורץ בתוך שיחים ובצללי אילנות. צהלה עליזה ופצחנית של צפרי שחרית צלצלה ממעל לראשו כשרשרות זכוכית. צנה מתוקה יעטתהו. הוא רץ – וכתמי אור עגלגלים, מהירים וקלים, כעין עכברי זהב, מפזזים על פניו, על ראשו, על בגדיו, עלה וירוד, עלה וירוד. מרגיש הוא בדגדוגם החם והמתוק שעל לחייו. הכלב קדמו ועבר בראש ונראה כאלו הוא מתפלש ומגולל ומסתבך בתוך רשתות של אור וצללים סרוגים ביחד. ענפים כפויים למטה, מסובלים תפוחים גדולים, פגעו בראש נח והשמיטו כובעו. תפוחים, תפוחים, תפוחים: תפוחים למעלה, תפוחים למטה, על-פני כל הקרקע בתוך הדשא מפוזרים תפוחים. אצל הצריף, על מצע תבן, צבורים כריים ריחניים, גדולים וקטנים, של תפוחים… מראשי הדובדבנים מבין העלים, הציצו, בגנבה ובערמומית, כעינים חיות, גרגרים בודדים ושחורים שחורים של דובדבניות נשכחות, ובין השיחים השפלים, מאחורי עלה ירוק, מתחבאת עדין, נראית ולא נראית, ענבה יחידה וצנועה של תות, דומדמנית עדינה של משי…
נח היה כשכור. צנת הצללים, ריחות הפירות ופצח הצפרים – כל אלה נפלו עליו כאחד והלמו ראשו. רץ היה מעץ לחברו, תולש ואוכל, תולש וזורק, תולש ונותן בכיס, תולש ודורס… מארינקא לא כהתה בו. אדרבא, היא היתה מסיעת לו לברור מן המשובחים והבשלים ביותר, מראה לו כל מין משובח ומובחר וממלאת בהם את חיקו ואת כיסיו.