לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
לבסוף, כשחזר נח לביתו, והוא עיף ויגע מאושר, וכיסיו כבדים בתפוחים ובאגסים ובשזיפים, והוא כולו נושם ונושף ולוהט – נתקל בשער החצר שוב באביו; אבל, דרך נס, הפעם לא השגיח בו זה: טרוד היה עם איזה אכר להסיע ממקומה עגלה טעונה קרשים, שהסוסים נתקשו בעקירתה. יהי שם ה' מבורך! – ונח החליק משם בשלום לתוך הבית. את הקרדום הגנוב השיב אל מקומו תחת המטה ואיש לא ידע, ואת התפוחים והאגסים והשזיפים העלה לעלית הגג של הארוה והצניעם שם בתוך ערמת השחת: יהיו מונחים שם עד שתגיע שעתם…
הקרפף והגן נעשו מעתה לנח ולמארינקא למקום מועד. בכל שעת הכושר היו מזדמנים לשם, משתטחים בצללי אילנות או משקעים עצמם בדשאים ומשחקים ביחד. הדבר נעשה בצנעא, מפני שבינתים התחילו מריבות בין השכנים. שקוריפין, שעמד תמיד על גבם, לא מחה בדבר ולא גלה סוד. מארינקא גזרה עליו שתיקה – ושתק. לבסוף אף נכרך אחרי נוי והיה מקבל פניו בדיצה ובקפיצה, בלחיכת עפר ובכשכוש זנב. מצפה היה בעיניו הכלביות לידו של נח. זה, מדי בואו, מביא עמו פרוסה יפה, חלק למארינקא וחלק לכלב.
ובאחד מן הימים האלה הכניסה מארינקא את נח גם לחצרה. את הדבר הזה עשתה בזהירות גדולה, מתוך יראה שבלב. ברגע הראשון לכניסה ראה נח את עצמו כמי שבא לתוך אויר אחר.